בד"מ 175/10

תקציר

הכרעת הדין דנה בעניינו של עו"ד עמי רוזנברג, שהורשע על סמך הודאתו בעשרה סעיפים של קבלת דבר מה בתחבולה בניגוד לסעיף 416 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בעת שייצג את בנק דיסקונט. רוזנברג אסף כספים מחייבים ועיקל את הכספים לשימושו העצמי. נגזרו עליו שישה חודשי מאסר על תנאי, קנס של 10,000 שקל ופיצוי כספי לקורבנות בסך 88,172 שקל. לשכת עורכי הדין ביקשה מבית הדין המשמעתי המחוזי להטיל על רוזנברג עונש לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, המסמיך את בית הדין להטיל עונשים נוספים על עורכי דין שהורשעו בעבירות פליליות שיש בהן קלון. בית המשפט קבע כי העבירות של רוזנברג אכן היו מחפירות, בלתי מוסריות ומנוגדות לאמות המידה האתיות המצופות מעורכי דין, במיוחד נוכח הפרת האמון הכרוכה בטיפול בכספי לקוחות. בית המשפט שקל את הנסיבות שהובילו להודאתו של רוזנברג ואת הסדר הטיעון, אך מצא אותן אינן קשורות לנסיבות העבירות עצמן. בית הדין הדגיש כי ההליך המשמעתי אינו מהווה ערעור על פסק הדין הפלילי וכי טענותיו של רוזנברג בדבר קשירת קשר נגדו אינן נתמכות. לאור חומרת העבירות של רוזנברג, שכללו מעילה מכוונת וסדרתית בכספי לקוחות במשך מספר שנים, החליט בית המשפט להטיל עונש של שמונה שנות השעיה מלשכת עורכי הדין, מתוכן חמש שנות השעיה בפועל. בית המשפט גם הורה לרוזנברג לשאת בהוצאות לשכת עורכי הדין בסך 15 אלף שקל. ההחלטה התקבלה לאחר שימוע שנערך בהיעדרו של רוזנברג בשל התנהגותו, והודגש כי נסיבות אישיות לא היו מובילות למסקנה שונה באשר לאופי העבירות. פסק הדין נועד להעביר מסר ברור לעורכי הדין כי מעילה בכספי לקוחות אינה מקובלת ופוגעת באמון הציבור במקצוע עריכת הדין. בית המשפט הדגיש כי יש צורך להביע שאט נפש וגינוי כלפי התנהגות כזו.