ת"א 13655-11-15

תקציר

פסק הדין דן בשיעור דמי החכירה שיש להתחשב בהם במקרה של קרקע מופקעת. השופטת מסכמת את שלוש האפשרויות לפיצוי במקרים של הפקעה ומציינת כי התובעים בחרו במסלול של דמי חכירה אבודים. השופטת מקבלת את גישתו של השמאי המומחה מטעם התובעים, המעריך את דמי החכירה על בסיס חכירות רעיוניות ועסקאות בעלות בנכסים דומים, כשיטה המתאימה לחישוב שכר הטרחה. גישה זו מביאה בחשבון את ההפרש בין דמי השכירות בפועל למטרות חקלאיות לבין הערך הגבוה יותר של הקרקע הסמוכה לכפר באנייה. השופט מפנה גם לפסקי דין קודמים שקבעו סטנדרט לקביעת דמי החכירה במקרים של הפקעה, המבוסס על האגרות הנהוגות בשוק הנדל"ן, לרבות אלה שגובה רשות מקרקעי ישראל. פסקי דין קודמים רבים קבעו את דמי החכירה האבודים בשיעורים של 5% עד 6% מערך הקרקע לשנה, והשופט הולך בעקבות תקדים זה ומציין כי אין זה הוגן להתייחס לתובעים באופן שונה מבעלי החלקות הסמוכות. לפיכך, התובעים יקבלו פיצוי בגין דמי חכירה אבודים בשיעור של 6% מערך הקרקע לשנה עד לתשלום התשלום. הנתבע חויב לשלם לתובעים הוצאות משפט, לרבות הוצאות משפט, הוצאות חוות דעת מומחה ושכר טרחת עורך דין. ההחלטה מתקבלת בהעדר הצדדים וניתן לערער עליה על פי דין.