ע"א 6477/97

תקציר

בפסק הדין שניתן על ידי השופטת דורנר טופלו בקפדנות ההליכים המשפטיים הממושכים שנמשכו למעלה מעשור בין וינשטיין לבין הצדדים שכנגד, קרי הבנק ואנשיו המעורבים בו. התביעה המשפטית, שמקורה בפסק דין משנת 1985 שחייב את וינשטיין להסדיר חוב משמעותי עם ריבית מצטברת, התפתחה על פני תיקים רבים בבתי המשפט המחוזיים, שכללו מספר תביעות מתוקנות ובקשות מרובות לפטור מתשלום. תביעתה של וינשטיין נועדה לתבוע פיצויים מהבנק ומעורכי הדין הקשורים אליו בגין נזקים שנגרמו לה לטענתה. בשנת 1997 הורה בית המשפט המחוזי לוינשטיין להפקיד ערבות להבטחת הוצאות המשפט של הנתבעים, אך הימנעותה מכך הובילה לדחיית טענותיה נגד עורכי הדין. ערעורה של וינשטיין על פיטורים אלה היה שזור במאמצים לתיקון ותיקון הליכים, כאשר שגה בית המשפט המחוזי בדחותו את תביעתה נגד הבנק והותקנה. למרות ניסיונותיו של הבנק להתנגד להחלטה זו, כולל הגשת ערעורים לחייב את וינשטיין להפקיד ערבות, ניסיונות אלה לא צלחו. הודגשה עליונותה של זכות הגישה לצדק של וינשטיין על פני אי-כושר פיננסי, וגברה על טענות הביניים הפיננסיות והפרוצדורליות שהציב הבנק. פסק הדין ביטל בסופו של דבר את הצורך של ויינשטיין להפקיד ערבות, ושמר על זכותה הבסיסית להמשיך בתביעתה בבית המשפט ללא מניעה כספית כזו. החלטה זו המחישה מחויבות להבטחת גישה למשפט הוגן, ובמיוחד הכרה בהשלכות של הגבלות כספיות על זכויותיו החוקתיות של הפרט, תוך ביקורת על אופיים המורכב והממושך של ההליכים המתמשכים.