רע"א 3735/16

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשת רשות ערעור, לצד בקשה לעיכוב ביצוע, שתיהן הוגשו על ידי מבקשים שהם בני משפחה המבקשים לשמור על החזקה בבית בן שלוש קומות בעיר העתיקה בירושלים. המבקשים הפסידו בעבר בערעור ובערעור שכנגד באותו מקרה בבית המשפט המחוזי בירושלים. הנושא המרכזי הוא סיווג זכויותיהם של בני המשפחה בנכס במסגרת חוק הגנת הדייר, הקובע האם הם זכאים למעמד של דייר מוגן. פסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר, שאושר על ידי בית המשפט המחוזי, דחה את טענת המבקשים, וקבע כי רק לסב, מוסטפא, היה מעמד של דייר מוגן מקורי. עם מותו הפכו בניו, כמאל וחרבי, לדיירים מוגנים נגזרות, ולאחר מותם הפכו אלמנותיהם לדיירים דחויים. בית המשפט קבע כי זכות הדיירות המוגנת פקעה עם פטירתו של הדייר הדחוי האחרון, עתדל, בשנת 2009. טענות המבקשים כנגד פסק דין זה, שנדחו אף הן בבקשה הנוכחית, מערערות בעיקרן על ממצאיה העובדתיים של הערכאה הנמוכה יותר, עניין שערכאות הערעור נמנעות בדרך כלל מלהתערב בו. המבקשים טענו כי היה על הערכאה הנמוכה יותר לבחון את טענתם על יסוד החזקה, כי טענת הזיוף של המשיבים היא הרחבה אסורה של טענות, וכי בית המשפט הפעיל השתק שיפוטי באופן פסול. עוד טענו כי שגה בית משפט השלום בקובעו כי חלק מהמבקשים נטשו את הנכס. המבקשים ביקשו לבטל את פסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר ולקבל את תביעת הפינוי שלהם נגד המשיבים, אך בקשת רשות הערעור נדחתה, שכן היא לא העלתה שאלה עקרונית מעבר לאינטרסים הפרטיים של הצדדים ולא היוותה סיכון לעיוות דין חמור. יתר על כן, השימוש בכלל 460(ב) במקרה זה היה מוצדק, שכן די היה בנימוקיה של הערכאה הנמוכה יותר והם אומצו על ידי ערכאת הערעור. לבסוף, בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענותיהם האחרות של המבקשים בעניין החזקה וההשתק השיפוטי. כתוצאה מכך נדחתה גם הבקשה לעיכוב ביצוע.