ע"א 38571-10-11

תקציר

השאלה המרכזית בערעור זה היא האם יש להטיל על המדינה אחריות לנזקים שנגרמו למערערת כתוצאה מהזיוף וההונאה של שקדי, לאחר שהסוגיה הקניינית הוכרעה לטובת הבעלים המקורי. המערערת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי בתל אביב בקובעו כי פקיד הרישום לא התרשל בשני אירועים נפרדים – רישום הערת אזהרה והעברת הבעלות בנכס הנדון – וכי רשלנות זו גרמה למערערת נזק. עם זאת, השופטים לא מצאו עילה להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, והסכימו עם קביעת הערכאה הנמוכה יותר כי הייתה רשלנות מצד הרשם ברישום הערת האזהרה, אך רשלנות זו לא גרמה נזק למערער. יתר על כן, השופטים הסכימו גם עם קביעתו של בית המשפט המחוזי כי לא הייתה רשלנות מצד לשכת הרישום בעת העברת הבעלות. הם הרחיבו על המבחן הכפול שיש להחיל על מנת לבחון את התנהלותו של המפקח על המרשם, הכולל בדיקה האם ניתן היה למנוע את התקלה על ידי אמצעי זהירות שלא ננקטו, והאם תועלתם של אמצעי זהירות אלה עולה על עלותם. השופטים הגיעו למסקנה כי פקיד הרישום לא התרשל בתרמיתו של שקדי, וכי הצעותיו של המערער למניעת מקרים כאלה בעתיד היו לקויות ויקרות. לבסוף ציינו השופטים כי החוק הישראלי הנוכחי מטיל על המדינה אחריות מבוססת רשלנות בגין טעויות בטאבו, מה שמעלה את השאלה האם על המדינה ליצור מנגנון ביטוח שיגן על מי שמסתמך על המרשם בתום לב. בסיכומו של דבר, הערעור נדחה, אך ללא כל צו הוצאות שניתן כנגד המערער, והביטחון הוחזר לו.