ת"א 433/97

תקציר

התובע תבע את הקבלן הנתבע שמכר לו דירה עם שתי חניות, אחת פנימית ואחת חיצונית צמודה לדירה, בטענה כי החניה הפנימית הייתה צריכה להיות רשומה על שמו אך בשל טעות היא נותרה רכוש משותף. לחילופין, הוא ביקש פיצוי כספי מהקבלן, מנהלו ונציגו. מקום החניה הפנימי נתבע גם על ידי שכניו של התובע, אשר תבעו נגדית צו מניעה שימנע מהתובעת להשתמש בשטח. השופטת דחתה את התביעה לסעד הצהרתי בקובעה כי לנתבעת אין זכות למכור את החניה הפנימית שכן היא לא הוצאה מהרכוש המשותף. זאת ועוד, חתימת התובע על שטר המכר, שלא כלל את מקום החניה הפנימי, היוותה ויתור על זכויותיו. לפיכך, תביעתם הנגדית של השכנים לצו מניעה התקבלה, האוסר על התובעת להשתמש בחניה הפנימית. השופטת דחתה גם את התביעה הכספית להתיישנות נגד הנתבעים בשל ידיעתו של התובע על הטעות וחוסר המעש שלו לאחר מכן במשך מספר שנים. עם זאת, השופט מצא את הנתבעים אחראים להפרת חוזה ופסק לתובע פיצויים בסך 25,000 ₪. השופט קבע כי מנהל הקבלן ונציג הקבלן אינם אחראים לרשלנות או הפרת חובת אמונים כלפי התובע. בנוסף, דחתה השופטת את הודעת הצד השלישי שהגישו הנתבעים המקוריים נגד השכנים, שכן זכותם של השכנים בנכס לא התבססה על רכישתם בתום לב אלא על כך שלנתבע לא הייתה זכות למכור את החניה הפנימית. כל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות, ואילו התובע חויב לשלם לשכנים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. לבסוף, חויבו הנתבעים המקוריים לשלם לשכנים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בגין הודעת הצד השלישי.