ע"א 1834/07

תקציר

הערעור, על ההחלטה בדבר חוק נכי רדיפות הנאצים, נסוב סביב ההכרה במום האוזן של המערערת ובקשר הסיבתי בין המום לבין גירושה. המערערת, שגורשה מסופיה לרוסה, בולגריה, טענה כי התנאים הקשים בעת גירושה החריפו את בעיות אוזניה הקיימות וגרמו לה לנזק בלתי הפיך. עם זאת, ועדת הערר פסקה נגדה, וקבעה כי אין קשר סיבתי בין אירוע הגירוש לבין המום באוזנה. הוועדה הכירה בכך שהמערערת סבלה ממום באוזן, אך לא מצאה ראיות מספיקות לביסוס הקשר בין המום לבין רדיפתה. אשר למועד התשלום, החליטה הוועדה כי יש לקבעו ממועד בקשתו החדשה של המערער, בהמשך לפסיקה קודמת. טענת המערערת, שהתמקדה בקביעות העובדתיות בעניינה, הדגישה את התנאים הקשים שחוותה בעת גירושה, וטענה כי הם גרמו לנכות באוזן. עם זאת, ועדת הערר, בהסתמך על המשפט העברי ופסקי דין קודמים, הדגישה כי ערעורים על קביעות עובדתיות אינם מותרים. הוועדה אישרה את ההחלטה הראשונית וציינה כי גירושים בתוך בולגריה שונים מגירושים מחוץ למדינה, שכן הקהילה היהודית קלטה את המגורשים וסיפקה להם דיור ומזון, דבר שהמערערת לא הצליחה לבסס שינוי מהותי בתנאי החיים. משכך, הערעור נדחה, ובכך חיזק את היעדר הקשר הסיבתי של פסק הדין הראשוני והדגיש כי ערעורים בעניינים עובדתיים אינם אפשריים. שני הצדדים יישאו בהוצאות המשפטיות שלהם.