ת"א 72028-12-20

תקציר

לתובע ולמנוח הייתה שותפות לא רשומה בשני פרויקטים של נדל"ן. הפרויקט הראשון בנתניה הסתיים ללא תלונות מצד אף אחד מהצדדים. הפרויקט השני בחדרה הסתיים בהפסדים, והתובע טען כי השקעותיו לא הוחזרו. התובע הגיש תביעה נגד עיזבון המנוח לאחר פטירתו, וביקש מבית המשפט להורות על פירוק השותפות ועל התחשבנות נכסי השותפות. בית המשפט בחן מספר שאלות לצורך קביעת החובות הכספיים של הצדדים, ובהן האם התביעה הוגשה באיחור שגרם לנזק ראייתי, קיומה של שותפות ותנאיה, השקעותיו המוכחות של התובע בשותפות, האם המנוח נטל שלא כדין כספים מהשותפות, הנכסים השוטפים של השותפות ושווי עזבונו של המנוח. בית המשפט מצא כי התביעה לא הוגשה בשיהוי בלתי מוצדק, ועל התובע מוטל נטל הוכחה מוגבר בשל היותה תביעה נגד עיזבון. בית המשפט הכיר בקיומה של שותפות בין התובע למנוח בפרויקט חדרה, אך לא קיבל את טענתו העיקרית של התובע כי מימן את הפרויקט בעצמו. בית המשפט בחן בדקדקנות את השקעותיו של התובע בשותפות, ודרש רמת הוכחה גבוהה יותר בשל היותה של התביעה כנגד עיזבון. התובע הצליח להוכיח רק שתי השקעות: מכירת דירתו בנתניה, והשקעה נוספת בסך 130,000 ₪. בית המשפט קבע כי ההשקעה ממכירת הדירה לא הוחזרה, אך 130 אלף השקלים ככל הנראה נפרעו במהלך פעילות השותפות. באשר לטענת התובע כי המנוח נטל שלא כדין כספים מהשותפות, מצא בית המשפט כי התובע לא הביא ראיות מספיקות לביסוס טענתו. בית המשפט בחן בהרחבה את הנכסים השוטפים של השותפות, לרבות מרתף, שתי דירות וחובות של צדדים שלישיים לשותפות. בית המשפט קבע גם את שווי עזבונו של המנוח, שעמד על 855,391 ₪ לאחר ניכוי הוצאות וחובות. בעקבות זאת הורה בית המשפט על פירוק השותפות ופירט את החובות הכספיים של הצדדים. התובע היה זכאי להחזר ההשקעה ממכירת דירתו, ואילו הנתבעים, כיורשי המנוח, היו אחראים לחלקם בחובות השותפות עד לשווי העיזבון. הצדדים הונחו לשתף פעולה במכירת דירה בבעלות משותפת וברישוי רטרואקטיבי של המרתף. זכייתה הכספית של התובעת בפסק הדין עמדה על כ-26% מהסכום הכולל הנתבע. כך, פסק בית המשפט הוצאות משפט חלקיות ושכר טרחת עורך דין בסך 150,000 ₪ לתובע, שיישאו ביחד ולחוד על ידי הנתבעים.