תא"מ 45569-12-20

תקציר

התיק סובב סביב תביעת ביטוח רכב שהגיש מרדכי לאחר שבנו, אורן, לקח את רכבו ללא רשות והיה מעורב בתאונה שכללה את הרכב. פוליסת הביטוח של מרדכי כיסתה נזק שנגרם כתוצאה מגניבה או ניסיון גניבה. המבטחת סירבה לפצות את מרדכי, בטענה כי פעולתו של אורן אינה מהווה "גניבה" כהגדרתה בפוליסה או בדין הישראלי. השופט בחן ביסודיות את הנסיבות שבהן נלקח הרכב ומצא כי גרסתו של מרדכי לאירועים אמינה. נקבע כי אורן לקח את הרכב ללא ידיעת אביו או הסכמתו בזמן שישן. השופט בחן גם את הגדרת "גניבה" בפוליסת הביטוח ומצא כי ניתן לפרש אותה ביותר מדרך אחת. הם החליטו כי יש להתחשב בציפיות הסבירות של המבוטח במקרים כאלה, ופוליסת ביטוח מקיף תגן כמעט לחלוטין על המבוטח מפני אירועים בלתי צפויים, במיוחד כאלה שהוא אינו נושא באחריות להם. מאחר שמדובר בחוזה אחיד שנוסח על ידי המבטחת, קבעה השופטת כי יש לפרש כל עמימות לטובת מרדכי. לפיכך, לקיחת הרכב על ידי אורן היוותה גניבה, ומרדכי היה זכאי לשיפוי. כמו כן, השופטת בחנה האם למבטחת יש זכות תחלוף כלפי אורן, שתאפשר להם להגיש תביעה נגדו. השופטת הסבירה כי בעוד שמרדכי ואורן חלקו מערכת יחסים קרובה, פעולתו של אורן לא הייתה מכוונת שכן היא לא נועדה לגרום נזק או ליצור תיק ביטוח. מקרה הביטוח המדובר הוגדר כנזק שנגרם כתוצאה מגניבה או במהלך ניסיון גניבה. מאחר שאורן התכוון להחזיר את הרכב והתאונה אירעה שלא במתכוון, קבע השופט כי למבטחת אין זכות תחלוף כלפי אורן. בעקבות זאת חויבה חברת הביטוח הנתבעת לשפות את מרדכי בגין שווי הרכב, בניכוי שווי ההצלה, בסך של 63,474 ₪. בנוסף, נדרשה המבטחת לכסות את הוצאותיהם המשפטיות של מרדכי ואורן, בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ. פסק דינו של השופט התבסס על העובדות שהוצגו ועל הדין החל על חוזי ביטוח, והבטיח כי המבוטח יקבל את ההגנה לה ציפה באופן סביר מהפוליסה שלו.