ע"פ 1259/19

תקציר

המערער במקרה זה הורשע בגרימת חבלה בכוונה מחמירה, שהעונש המרבי עליה הוא עשרים שנות מאסר לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. השאלה המרכזית בערעור זה הייתה האם היתה למערער כוונה ספציפית לגרום חבלה חמורה, שהיא דרישה להרשעה לפי סעיף זה. המערער לא העיד על כוונותיו בעת המעשה, ולא הייתה ראיה ישירה לכוונתו. עם זאת, בית המשפט קבע כי מעשיו – פצעי דקירה מרובים בכוח באזורים חיוניים בגוף – יוצרים חזקת כוונה, שהמערער לא הצליח להפריך. בית המשפט שקל גם את המניע לתקיפה ואת הימנעותו של המערער מלהסביר את מעשיו באופן משביע רצון. בנוסף, ציין בית המשפט כי גם אם יכול היה המערער לעורר ספק סביר בדבר כוונתו, עדיין היה עומד בפניו "כלל הציפייה", המחייב אותו להוכיח כי לא צפה את תוצאות מעשיו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי נתמך בראיות נסיבתיות ובניתוח מניעים. זאת ועוד, חומרת העונש, שלא הוגש עליו ערעור מוצלח, שיקפה את חומרת העבירה ואת הצורך בהרתעה במקרים כאלה. מעשיו של המערער, שכללו סטירות ואיומים על אשתו וניסיון להשפיע על עדותה, נחשבו לנסיבות מחמירות. בית המשפט החליט כי העונש, שמונה שנות מאסר, מידתי ביחס לעבירה ואינו מצדיק התערבות. פסק דינו של השופט נעם סולברג דחה את הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, והוא נתמך על ידי הנשיאה א' חיות והשופט א' פוגלמן.