ת"פ 92/97

תקציר

הנאשמים הואשמו בתרמית בניירות ערך ובעבירות הקשורות להנפקה ראשונית לציבור (IPO). הם ביקשו למנוע מעדים - חתמים ועובדי בנק שהיו מעורבים בהנפקה - להעיד מטעמי סודיות. בית המשפט קבע כי פקודת הראיות וחוק ניירות ערך אינם תומכים בעמדת הנתבעים. הפקודה הטילה חובה כללית להעיד, ואילו החוק נתן עדיפות לגילוי ובדיקת נאותות בשוק ההון. חקיקת משנה המטילה חיסיון על חתמים הוכפפה לחקיקה ראשית ויושמה רק בנסיבות מוגבלות. בית המשפט מצא כי הוראות החיסיון לא נועדו להגן על פעילות מרמה. יתר על כן, הצורך בחשיפת האמת ובעשיית צדק גבר על האינטרסים שמשרת החיסיון. החיסיון הבנקאי אמנם היה קיים, אך הוא לא היה מוחלט ונכנע לצורך באמת ובצדק במקרה זה, במיוחד לאור חומרת האישומים. בית המשפט הגיע למסקנה כי האינטרס בחשיפת האמת ובהבטחת מיצוי הדין גובר על טענת החיסיון של הנאשמים, מה גם שהמידע המבוקש היה חיוני לתיק ולא היו מקורות חלופיים. עם זאת, בית המשפט הפעיל שיקול דעת כדי להגן על סודיות חשבונות בנק של צדדים שלישיים שלא היו קשורים באופן ברור לעבירות.