בג"צ 5580/98

תקציר

בית המשפט העליון התייחס לסבירותה של תקנה 27א לתקנות הביטוח הלאומי, הקובעת כי נכה שהיה מעורב בתאונת עבודה לא יקבל מענק נכות עד לקבלת החלטה בוועדה הרפואית לעררים בכל ערר שהוגש על הערכת הוועדה הרפואית הראשונית. בית המשפט מצא לנכון שלא לפסול חקיקת משנה אלא אם כן היא בלתי סבירה באופן מהותי. תקנה 27א נחשבה בלתי סבירה משום שהיא מעכבת תשלום באופן אוטומטי ללא הפעלת שיקול דעת. הדבר יצר חוסר איזון, שכן התקנה לא עלתה בקנה אחד עם העקרונות המסדירים עיכוב פסקי דין המערבים גופים מוסמכים. עיכובים אוטומטיים אלה פגעו בזכויותיו של הנכה ואף הרתיעו אותו מלערער על החלטות בשל צורך כלכלי. בית המשפט הדגיש כי מרגע שוועדה רפואית קבעה דרגת נכות, יש להתגבש הזכות למענק, העולה בקנה אחד עם העיקרון של מתן תגמול מיידי. התקנה הנוכחית לא הצליחה לאזן בקפדנות בין צרכי הנכים לבין האינטרסים של המוסד לביטוח לאומי. בית המשפט הדגיש את הפרת המידתיות של התקנה, וקבע כי אמצעים מגבילים פחות יכולים להשיג את אותה תוצאה מבלי לפגוע יתר על המידה בזכות לערער או לקבל הטבות במועד. פסק הדין קרא להכריז על תקנה 27א כבטלה, והדגיש כי השיהוי צריך להיות כרוך בשיקול דעת ולהתחשב בנסיבות פרטניות ולא לחול באופן אחיד. החלטה זו משקפת מחויבות רחבה יותר לשמירה על זכויותיהם של אנשים המבקשים צדק ותמיכה כספית בעקבות פציעות הקשורות לעבודה.