ע"ע 22314-01-14

תקציר

פסק הדין דן בערעור על מקרה של הטרדה מינית, בו סבלה המשיבה מהתעללות מינית ופיזית מצד המערערת, מעסיקתה. בית המשפט מצא את גרסתו של המשיב לאירועים אמינה ועקבית, בעוד גרסתו המשתנה תדיר של המערער נחשבה בלתי אמינה. הערעור מערער בעיקר על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, שערכאת הערעור מסרבת להתערב בהן ואינה מוצאת עילה לכך. לפיכך הערעור נדחה. עם זאת, פסק הדין דן גם בסמכותם של בתי הדין לעבודה לדון בתביעות על הטרדה מינית, לרבות עבירות חמורות כגון אונס ומעשה סדום. בית הדין קובע כי לעובדים צריכה להיות הזכות לבחור אם להגיש תביעה בבית משפט אזרחי או בבית דין לעבודה, שכן פיצול התביעה לערכאות שונות על בסיס העבירה הספציפית יהיה בלתי סביר. זאת, בהמשך לפסיקות קודמות לפיהן לבתי הדין לעבודה יש סמכות לדון בכל סוגי התביעות בגין הטרדה מינית. באשר לפיצויים, בית הדין מציין כי עובדים יכולים לתבוע פיצויים לפי החוק למניעת הטרדה מינית ללא הוכחת נזק, או לבחור להגיש תביעת נזיקין. במקרה הספציפי בחרה המשיבה באפשרות הראשונה וזכתה במלוא הסכום הנתבע. נוכח הנסיבות הקשות, נדרש המערער לשלם גם את הוצאות המשיב בערעור.