ת"א 1894/07

תקציר

השופטת בחנה ביסודיות את הראיות והטיעונים שהוצגו על ידי שני הצדדים והחליטה לדחות את טענות התובע במלואן. ראשית, מטעמים פרוצדורליים, התובעת לא צירפה את כל הצדדים הדרושים לתביעה, ובפרט את מיכאלי וטובלי, שהיו צדדים לטיוטת ההסכם. בנוסף, ההסכם היה עם ישות משפטית בלתי מוכרת, "קבוצה ישראלית", כך שלא ניתן לאכוף אותו. התובע גם לא הצליח לזהות את הנתבעים הנכונים שהיו בעלי הקרקע המדוברת, מה שהוביל לחוסר התאמה בין הנתבעים ששמם מופיע בתביעה לבין בעלי הקרקע בפועל. לגופו של עניין, דחתה השופטת את טענת התובע כי הושג הסכם והוא מחייב למרות היעדר חתימה. הראיות הראו כי טיוטת ההסכם הוגדרה כטיוטת משא ומתן, היא לא נחתמה, ולא הייתה אינדיקציה אובייקטיבית לכוונת הצדדים להתקשר בחוזה מחייב. זאת ועוד, לא התקיימו התנאים לתוקפו של ההסכם, כפי שהותוו בטיוטה. השופטת העדיפה את גרסת הנתבעים לאירועים, וקבעה כי המשא ומתן היה ראשוני ובשלב מוקדם, וטענת התובע כי עשר פגישות היוו הסכם מחייב אינה משכנעת. זאת ועוד, גם התביעה להעברת מניות מבן אברהם נפלה פגם פרוצדורלי, שכן אשתו של התובע, שהייתה זכאית למחצית מהמניות, לא נכללה בתביעה. בנוסף, השופט התקשה לקבל את טענת התובע כי לא היה מודע להעברת המניות לבן אברהם, מה גם שהתובע הודה כי ידע על כך זמן קצר לאחר שהדבר קרה. השופט גם דחה את טענת התובע כי השקיע כספים ברכישת הקרקע, שכן לא הוצגו ראיות לכך. במקום זאת, הראיות הצביעו על כך שבן אברהם מימן את התשלומים. השופט התייחס גם ל"הסכם ההבהרה", שקבע כי בן אברהם סיפק מימון לרכישת הקרקע של התובע ומיכאלי ונתן להם את האפשרות לפרוע לו ולשמור על הזכויות. עם זאת, התובעת ומיכאלי לא מימשו זכות זו, מה שהוביל להעברת מניותיהם לבן אברהם. הדבר נתמך גם בכתב ויתור חתום, אותו התקשה התובע להסביר. השופטת ציינה סתירות ניכרות בעדותו של התובע בהשוואה לזו של עדים אחרים, בעיקר בכל הנוגע לתשלומים הכספיים ולאחוז המניות המוחזקות. השופטת הגיעה למסקנה כי טענות התובעת כנגד הנתבעים, לרבות בקשות לאכיפת טיוטת ההסכם ולביטול העברת המניות, אינן נתמכות ודינן להידחות. התובע חויב בהוצאות הנתבעים, בסך כולל של 100,000 ₪, תוך הפרשי ריבית והצמדה. ההחלטה התקבלה בהעדר שני הצדדים והייתה אמורה להישלח אליהם בדואר רשום.