בר"ע 52920-06-13

תקציר

המבקש, שהיה מיוצג על ידי באי כוחו לאורך כל ההליך, ביקש להאריך את המועד להגשת בקשה לחופשה לצורך ערעור על מספר החלטות של בית המשפט המחוזי הנוגעות לבקשותיו לזמן עדים בתביעה אזרחית. פעמיים טעה המבקש: ראשית, בכך שסבר כי לבית הדין האזורי נתונה סמכות לתת לו רשות ערעור על החלטותיו וכי עשה כן; ושנית, בחישוב שגוי של מסגרת הזמן להגשת הערר אם אכן ניתנה לו רשות. בעוד שהמבקש ייחס טעויות אלה לטעות בתום לב, הוא לא הציע כל הסבר או הצדקה נוספים. הטעויות היו ברורות וניתן היה לגלות אותן בקלות באמצעות בדיקה שגרתית. זאת ועוד, המבקש לא פעל בהתאם להחלטות בית הדין האזורי ולא בירר את עיקרי עדותו של כל עד, אלא הגיש הודעות כלליות ולא מפורטות. משכך, לא הציגה המבקשת "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד, כנדרש בחוק. בנוסף, סיכויי ההצלחה בערעור לא היוו, במקרה זה, "טעם מיוחד" להארכת המועד. לפיכך, נדחתה בקשת המבקש להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור. המבקש חויב לשלם את הוצאות המשיב, בסך 2,000 ₪, בתוך 30 יום מיום קבלת ההחלטה.