ע"פ 3737/91

תקציר

בית המשפט העליון קיבל חלקית ערעור על הרשעה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, שעניינה של מערער שהואשם בדקירת קורבן במהלך קטטה המונית בין שתי משפחות. אביו של המערער נהרג בקטטה, מה שהוביל להשתתפותו של המערער ולדקירתו לכאורה של ואטיד שימי. בית משפט קמא ביסס את ההרשעה בעיקר על עדותו של הקורבן, וליד, אשר נקב בשמו של המערער זמן קצר לאחר שנדקר. אמירה זו נשקלה לפי סעיף 10 לפקודת הראיות, המאפשר גביית עדויות שמיעה מסוימות כאשר הן נאמרות בסמוך לאחר מעשה האלימות. למרות טענת ההגנה המפקפקת במהימנות העדות, שכן היא הייתה בתגובה לחקירה ולא אומתה על ידי אחרים, בית המשפט מצא את גרסתה של הקורבן אמינה, מה גם שהקורבן אמר את הדברים כשהוא מפוחד ופגוע. בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט קמא, בקובעו כי אין מקום לערער על אמינותו של הקורבן או על המשקל שניתן לעדותו. עם זאת, בית המשפט מצא את העונש מעט מופרז בהתחשב בנסיבות הקטטה והורה על מאסר על תנאי שירוץ במקביל לתקופת המאסר ולא במצטבר. שיקול ניואנסי זה שיקף את הכרתו של בית המשפט בהקשר הרגשי והסיטואטיבי האינטנסיבי של הקטטה.