ת"א 12191/04

תקציר

בהחלטה זו התייחס בית המשפט לפרשנות הסכם בין התובעת (המל"ל) לבין חברות הביטוח בדבר פיצוי בגין פנסיה המשולמת לנפגעי תאונות דרכים. השאלה המרכזית הייתה האם היה על התובע להוכיח קשר סיבתי בין נכותו של הנפגע, ובפרט נכות נפשית מהפרעת דחק פוסט טראומטית, לבין התאונה. חברות הביטוח טענו כי יש צורך בחוות דעת מומחה המוכיחה קשר סיבתי זה, מה גם שהנושא לא נבדק במלואו בהליכים משפטיים קודמים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. למרות שבית המשפט מינה בעבר מומחה אורתופדי לנכים פיזיים, הוא לא מינה מומחה לבריאות הנפש. רופאיו של התובע, לעומת זאת, קשרו במפורש את הנכות הנפשית לתאונה. בית המשפט מצא כי התובע לא היה צריך לספק חוות דעת נוספת כאשר רופאיו קבעו קשר סיבתי ברור. קביעות המומחים של רופאי התובעת בדבר אחוזי הנכות צריכות לגבור כאשר אין מחלוקת על הקשר הסיבתי לתאונה. בית המשפט הדגיש כי ההסכם נועד להימנע מהתדיינות משפטית נרחבת וקבע כי על חברות הביטוח לפצות את התובע בגין הליקויים הנלווים לתאונה. לפיכך, הציע בית המשפט ליישב את התביעה על הסכום המקורי שנדרש בתוספת ריבית מתאימה, והורה לנתבעים לכסות את הוצאות התובע.