ת"א 1386/97

תקציר

פסק הדין משרטט תביעה כספית נגד עזבונו של ד"ר מנחם אלברט בגין רשלנות רפואית בטיפול בתובע, גיא, הסובל מפיגור שכלי בינוני. בתביעה נטען כי הימנעותו של ד"ר אלברט מאבחון מצבו של גיא בזמן גרמה להחמרת נזקיו, ומנעה שיפור פוטנציאלי במצבו הרפואי. פסק הדין מסכם את העובדות הרלוונטיות, לרבות סיבוכי הלידה של גיא וחששות הוריו לגבי התפתחותו האיטית, אשר נדחו על ידי ד"ר אלברט. גיא אובחן בסופו של דבר עם נזק מוחי בגיל שלוש, מה שהוביל למסע ארוך של טיפולים. התביעה, שכוונו בתחילה הן כלפי ד"ר אלברט והן כלפי בית החולים הדסה, הביאה לפשרה עם בית החולים והמשיכה כנגד עזבונו של ד"ר אלברט. פסק הדין דן בחבותם של הנתבעים, יורשיו של ד"ר אלברט, על פי חוק הירושה, והגיע למסקנה כי היורשים אחראים לחובות העיזבון. היא מדגישה את המורכבות שבקביעת השווי המדויק של העיזבון ואת הימנעותם של הנתבעים מלהביא ראיות מספיקות לגביו. באשר להערכת הנזק, פסק הדין מקבל את אחוזי הנכות הכללית של גיא בשיעור של 65% ומתמקד בקביעת מידת השיפור שניתן היה להשיג בטיפול במועד. חוות הדעת הרפואיות שהוצגו לבית המשפט הצביעו על שיעורי החמרה שונים, כאשר ד"ר כספי העריך החמרה של 25% בשל קשיים רגשיים וחרדה לא מטופלת כתוצאה מאיחור באבחון. פסק הדין קובע את סכומי הפיצוי לתובעים, לרבות הוצאות ליווי, הפסד השתכרות, נסיעות, כאב וסבל, סיוע בלימודים, טיפולים רפואיים והוצאות משק בית, בסך כולל של 4,950,000 ₪. שיעור ההחמרה המיוחס לנאשמים נקבע על 25%, וכתוצאה מכך נקבע פיצוי בסך 1,237,500 ₪, מותאם הצמדה וריבית. בנוסף, פסק הדין מתייחס לתביעת הנתבעים לניכוי קצבאות המוסד לביטוח לאומי, וקובע כי לא הובאו ראיות מספיקות לתמיכה בה. לבסוף, התביעה מתקבלת, והנתבעים נדרשים לשלם לתובעים ביחד ולחוד, כולל שכר טרחת עורך דין והוצאות. הסכום הכולל יותאם בהתאם לריבית ולהצמדה המשפטית ממועד פסק הדין ועד התשלום בפועל.