ע"פ 904-05-10

תקציר

הערעור מערער על הרשעתו של אריה אלפרון בסחיטה באיומים ועל 20 חודשי המאסר שהוטלו עליו על ידי בית משפט השלום בתל אביב. כתב האישום מייחס לאלפרון שני אירועים של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין. האירוע הראשון היה של אלפרון שנכנס למסעדה בקול רם ודרש לדבר עם המנהל על איסוף בקבוקים למיחזור. לאחר שסורב, הציג את עצמו כאריה אלפרון במבט מאיים. האירוע השני התרחש שלושה שבועות לאחר מכן, כאשר אלפרון הגיע לאותה מסעדה וניסה לשכנע את הבעלים למסור בקבוקים למיחזור. הוא הציג את עצמו כ"אריה של אלפרון" והכין את שקיות הבקבוקים לאיסוף, והחנה את מכוניתו בקרבת מקום. בית משפט קמא הרשיע את אלפרון, תוך הסתמכות על עדויותיהם המהימנות של המתלוננים ועדי תביעה אחרים. נמצא כי התנהגותו של אלפרון, לרבות השימוש בשמו, היוותה איום שנועד לגרום למתלוננים לפעול בניגוד לרצונם. בערעור נטען כי יש להתערב בממצאיו העובדתיים והמהימהיים של בית משפט קמא, אך ערכאת הערעור אינה מוצאת עילה לכך. הנושא המרכזי הוא השימוש בשמו של אלפרון, כאשר ההגנה טוענת כי הוא אינו יכול להוות איום. ערכאת הערעור מסכימה עם מסקנתו של בית משפט קמא כי התנהגותו של אלפרון, לרבות עיתוי חשיפת שמו, היוותה איום. היא מדגישה כי ניתן לבסס את עבירת הסחיטה באיומים באמצעות התנהגות ומבחן אובייקטיבי, אותו עוברות העובדות. בנוסף, צוין כי הכחשתו של אלפרון כי השתמש בשמו במהלך חקירתו במשטרה מרמזת כי הבין את ההשפעה המאיימת של שמו. בית המשפט דוחה גם את הטענה כי אין להעניש את אלפרון בגין הסטיגמה השלילית שדבקה בשמו, שכן משמעות אזכור שמו נקבעה על פי הנסיבות. הערעור נדחה, ופסק דינו וגזר דינו של בית משפט קמא מתקבלים.