ע"פ 7024/93

תקציר

במקרה שנדון בבית המשפט העליון, פסיכולוג קליני הורשע בביצוע עבירות מין בארבעה מטופלים בתואנות שווא במהלך פגישות טיפוליות. ההתמקדות המשפטית העיקרית הייתה בשאלה האם הושגה הסכמה באמצעות "הונאה באשר לאופי המעשה", במיוחד כאשר המטפל הציג מעשים מיניים באופן שגוי כטיפוליים. בית המשפט בחן את מהימנות העדויות, ובסופו של דבר נתן אמון בעדויות המתלוננות. הדיונים התמקדו בהשלכות של העברת מצגי שווא של טיפול להסכמה והאם מדובר בעבירות מין. בית המשפט מצא כי הפסיכולוג ניצל את ההקשר הטיפולי, והטעה את המטופלים להסכים למעשים שלדעתם היו חלק מהטיפול בהם. עבור המתלוננת הקטינה, ההרשעה התבססה על ניצול יחסי תלות בין מטפל למטופל. בית המשפט דחה את טענת המערערת כי המעשים היו טיפוליים באופיים, וקבע כי המעשים נבעו מסיפוק מיני אישי. הערעור על ההרשעה נדחה ברובו, אם כי כמה אישומים פחותים יותר נדחו בשל היעדר ראיות המוכיחות כי המתלוננים היו במצבים המונעים התנגדות. למרות שהכיר בחומרת העונש, בית המשפט העליון אישר אותו והדגיש את הפרת האמונים והנזק הנפשי שנגרם למטופלים. פסק הדין חיזק את חשיבותה של הסכמת המטופל במערכות יחסים פסיכולוגיות וטיפוליות, והדגיש כי מצג שווא של מעשים מיניים כטיפוליים מהווה עבירה חמורה.