ת"א 26593-06-17

תקציר

פסק הדין נסוב סביב חלקת אדמה בירושלים המכונה מגרש 29, שלה טענות בעלות סותרות. התובע, המתגורר בארה"ב, טוען כי רכש את הקרקע בשנת 1992 באמצעות ייפוי כוח נוטריוני מיורשיו של מר מוחמד עבד אל-ג'ליל, אך הנתבעים, קרובי משפחתו של אל-ג'ליל, חולקים על טענה זו וטוענים כי הם הבעלים החוקיים. הנתבעים מכרו את החלקה לצד שלישי, מר קארש, בשנת 2014. השופט בוחן בקפידה את הראיות שהוצגו על ידי שני הצדדים. הם דוחים את טענות הנתבעים כי הקרקע נמכרה לגורם אחר בשנת 1991, טרם רכישתו הנטענת של התובעת, ומוצאים אותה בלתי עקבית וחסרת תימוכין. השופט נחה דעתו כי התובע אכן רכש את הקרקע בשנת 1992, ומצא את ראיותיו, לרבות מסמכים נוטריוניים ועדויות עדים, משכנעות. זאת ועוד, השופט קובע כי טענות הנתבעים בדבר זיוף ופגמים בייפוי הכוח שהציג התובע אינן משכנעות ואין בהן די כדי לפסול את העסקה משנת 1992. באשר לתמורה בגין הרכישה בשנת 1992, מתאימה השופטת את דרישת הראיות בשל הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העסקה ומותו של המוכר. התובע הציג העתקי שיקים ואישור מסירה, אשר השופט מוצא אמין ומספיק כדי לפרוק את נטל ההוכחה. השופט דוחה גם את טענות הנתבעים לשיהוי ולהתיישנות, ומקבל את הסברו של התובע לשיהוי בהגשת התביעה. עם זאת, למרות ביסוס בעלותו החוקית של התובע, השופט פוסק לטובת מר קארש, הנתבע השלישי, בשל הימנעותו של התובע מנקיטת הצעדים הדרושים להגנה על זכויותיו בקרקע. התובעת לא דיווחה על הרכישה לרשויות הרלוונטיות, לא ביקרה או ביצעה פעולות כלשהן בחלקה במשך עשרות שנים, ולא הייתה מודעת להתפתחויות הנוגעות לקרקע. כתוצאה מכך, מר קארש, שרכש את הקרקע בתום לב בשנת 2014, נחשב לרוכש בתום לב. השופט מורה על מינוי שמאי שיקבע את שוויה הנוכחי של החלקה וקובע כי התובע זכאי לפיצוי מהנתבעים המקוריים, דרר ונביל, בגין אובדן זכויותיו בקרקע. הסעד הכספי וסעד הפיצול שביקש התובע מטופלים אף הם, כאשר השופט מורה לנתבעים לשלם לתובע את שוויו הנוכחי של הקרקע ומשאיר מקום לפיצוי נוסף שיוחלט בהמשך. בסיכומו של דבר, פסק הדין החלקי נותן תוקף לטענת הבעלות של התובעת, אך בסופו של דבר מצדד בנתבע השלישי, מר קארש, בשל חוסר שקידתו של התובע.