דב"ע נו/269 - 3

תקציר

במקרה דנן, המערערת הועסקה על ידי הדסה בתפקידים שונים בין השנים 1975 ל-1992, לרבות כאחות, מתמחה ורופאה. העסקתו הופסקה כאשר הדסה חייבה אותו לרכוש ביטוח רשלנות רפואית משלו, תוך חריגה מעיסוקו בעבר. לטענתו, הוא פוטר ולכן זכאי לפיצויי פיטורים והטבות על בסיס כל תקופת העסקתו. בית הדין הסכים שהוא פוטר אך פסק פיצויים רק ממרץ 1981 ואילך, בניכוי פיצויי כוננות מחישוב הפיטורים שלו. בית הדין הכיר ברציפות העסקה למרות הפסקה שנויה במחלוקת בשנת 1983, וקבע כי אין בכך כדי לנתק את יחסי עובד-מעביד. בית המשפט דחה תביעות לזכויות סוציאליות ונלוות מסוימות בשל היעדר ראיות מספיקות ואישר את הגנתה של הדסה בכמה תחומים, ובראשם שתשלומים כמו דמי הבראה צריכים להיות פרופורציונליים לעבודה במשרה חלקית. השופט ברק, אף שהסכים על מרבית הנקודות, הדגיש מחלוקת באשר לאופן שבו השכר הקובע בגין פיטורים צריך לכלול השתכרות מבוססת רוטציה, והציע לשקול מחדש סוגיה זו בעתיד. בסופו של דבר, הערעור נדחה ברובו למעט הכרה בזכויותיה של המערערת לפיצויי פיטורים בגין העסקה מוקדמת כאחות וכמתמחה. כל צד היה אמור לשאת בהוצאותיו.