דב"ע ל/6 - 3

תקציר

פסק הדין עוסק בסכסוך עבודה בנוגע לזכאותה של עובדת לפיצויי פיטורים בעקבות פיטוריה. העובד, פקיד במשרד עורכי דין, סבר בתום לב כי נהוג שלא לעבוד בתקופת חגים מסוימת. כשהודיעה למעסיקה על היעדרותה, נאמר לה לא לחזור אם לא תגיע אחר הצהריים, מה שהוביל לפיטוריה. בית הדין האזורי קבע כי היא פוטרה, לא התפטרה וזכאית לפיצויי פיטורים. המעסיק ערער על כך, וטען כי אי עמידתו של העובד מצדיקה פיטורים ללא שכר בהתבסס על בעיות משמעת וסטנדרטים קודמים במגזרים אחרים כמו בנקאות או שירותים אזרחיים. עם זאת, בית הדין הדגיש את חובת המעסיק להוכיח חריגים כלשהם לפיצויי פיטורים וקבע כי ההיעדרות אינה עומדת בקריטריונים לשלילת פיצויי פיטורים לפי סעיפים 16 ו-17 לחוק פיצויי פיטורים. ההחלטה אישרה את זכאותו של העובד לפיטורים מלאים, תוך שהיא מציינת את ההסכם הקיבוצי הכללי החל על מספר העובדים הגדול ביותר בישראל כעיקרון מנחה. בפסק הדין הובהר כי נטל ההוכחה מוטל על המעסיק להוכיח נימוקים תקפים להפחתה או הלנת פיצויי פיטורים, והיעדרות בשל טעות בתום לב אינה מצדיקה עונשים כאלה. מכיוון שלא הוחל על המקרה הסכם קיבוצי ספציפי, השתמש בית הדין בהסכמים קיבוציים רחבים יותר כקו מנחה, ובסופו של דבר פסק בניגוד לטענות המעסיק ושמר על זכותו של העובד לפיצויי פיטורים.