ע"א 58369-11-17

תקציר

זהו פסק הדין בערעור של בדראן בדראן נגד חסן בדראן לפיצוי כספי מטעמים נזיקיים. הסכסוך החל כאשר חסן פינה מתקן מחצבה שחלקו בבעלות בדראן על אדמות מדינה וחלקו על אדמתו שלו. החלק האחרון הונח שם בהסכמה. המתקן כלל ציוד שונה ששימש את המחצבה. בשנת 2004 רכש חסן את הזכויות בקרקע שעליה עמד חלקה האחר של המחצבה וביקש מבדראן לפנות את הציוד. משסירב בדראן, פירק חסן את המחצבה והשליך את הציוד, שאת חלקו מכר, ואת השאר לא ניתן למכור. בדראן תבע פיצוי כספי בסך 350 אלף שקל בתוספת נזקים נפשיים, אך בית המשפט קמא דחה את תביעתו מחוסר הוכחת נזק. השופט הסכים עם בדראן כי מעשיו של חסן מהווים סעד עצמי ורשלנות שלא כדין, המקנים לו מעמד של אפוטרופוס על הציוד ומטילים עליו אחריות בגין עוולות של רשלנות, הסגת גבול במטלטלין וגניבה. עם זאת, השופט טען כי בדראן לא הביא ראיות מספיקות לנזקיו, ודחה את שתי חוות הדעת של השמאי שמינה בשל סתירות וליקויים. מאחר שפינוי הציוד, מצבו הנוכחי ומיקומו אינם ידועים, השופט הכיר בכך שבדראן ניצב בפני אתגרים ראייתיים. למרות זאת, השופט סירב לפסוק פיצויים על סמך אומדן, ומצא כי הנתונים שמסר בדראן אינם מספיקים. היא ציינה כי בעוד שפיצוי לפי אומדן מקובל בחוק, על התובע לספק תחילה את כל הנתונים שהוא יכול לספק באופן סביר, דבר שלא נעשה במקרה זה. השופט גם סירב לפסוק פיצויים נפשיים שכן אלה לא פורטו בתביעה הראשונית. בכך דחה בית משפט קמא את טענתו של בדראן. בדראן ערער על ההחלטה, והשופטים אישרו במידה רבה את ממצאי בית המשפט קמא. הם הסכימו כי מעשיו של חסן היו פסולים וכי בדראן נתקל בקשיים ראייתיים בשל הוצאת הציוד והסתרתו. עם זאת, הם גם הסכימו עם בית משפט קמא כי בדראן לא הביא ראיות מספיקות לנזקיו, מה גם שתביעתו לפיצויים לא הייתה ברורה. השופטת טאובר הציעה לקבל חלקית את הערעור, וקבעה פיצוי של 30 אלף שקל לפי אומדן, לצד שכר טרחה, בהתבסס על נתונים זמינים על עלות הציוד ומידותיו. הנשיא שפירא הסכים, אך הוסיף כי ניתן היה לפצות את חסן גם על גרימת נזק ראייתי. השופט ג'השאן חלק על כך וקבע כי הנתונים שנמסרו אינם מספיקים לאומדן וכי סוג הנזק המוערך לא נתבע בתחילה. בסופו של דבר התקבל הערעור בהחלטת רוב, שפסקה לבדראן פיצוי בסך 30 אלף שקל בצירוף שכר טרחת עורך דין.