ע"א 6369/98

תקציר

בית המשפט העליון דן בערעור על דירה שבמחלוקת שנרכשה לראשונה בשנת 1973 על ידי אמו של המערער ולאחר מכן נרשמה על שם המערער. עניינו בהסכם משנת 1979 בו חולקה הבעלות בדירה שווה בשווה בין המערערת, בעלה והמשיבים (גיסה וגיסתה). למרות הטענות כי רכישת הדירה הייתה מאמץ משותף, ההסכם נתפס בסופו של דבר כעסקת מתנה. עם זאת, היא לא שוכללה מכיוון שההעברה מעולם לא נרשמה. על פי החוק בישראל, מתנה במקרקעין מחייבת רישום כדי להיחשב כמלאה, מה שלא קרה. המערערת טענה כי היא יכולה לחזור בה מהבטחת המתנה, אך בית המשפט מצא כי ויתרה על זכות זו בכתב. בית המשפט קבע כי ההסכם הכתוב משמעו ויתור על הזכות לחזור בו מהמתנה, וציין כי המשיבים פעלו כבעלים משותפים בכך שקיבלו דמי שכירות ונמנעו מרכישת נכס אחר על בסיס הסתמכות על ההסכם. לפיכך, הערעור נדחה, ואישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, לפיה כל משיב זכאי לרבע מהדירה, והם יכולים לתבוע את חלקם בהכנסות משכירות. פסק הדין הדגיש את אופיים המחייב של הסכמים כתובים בעסקאות מקרקעין ואת ההגנה המוגבלת על מקבלי מתנה בהיעדר תמורה.