ע"א 522/63

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור של חברת בית זכאי בע"מ על שומה שערך פקיד השומה ברמת גן לפי פקודת מס הכנסה 1947. החברה רשמה תשלומי ריבית והתחייבויות "שחורים" בספרי חשבונותיה מבלי לציין את שמות המלווים או המוטבים וסירבה למסור מידע זה לפקיד השומה. כתוצאה מכך, פסל פקיד השומה את ספרי החברה והוציא שומה על סמך הערכותיו שלו. החברה ערערה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, אשר נדחה. לאחר מכן ערערה החברה לבית המשפט העליון וטענה כי פעולותיו של פקיד השומה היו בלתי חוקיות וכי הם פעלו בהתאם ל"הנחיה מקצועית" של נציבות מס הכנסה, שקבעה כי אי גילוי מקבלי ריבית לא צריך להוביל לפסילת חשבונות. בית המשפט העליון קבע כי אמנם אין להוראות אלה תוקף של חוק, אך הן משקפות נוהג מקובל בישראל של תשלום ריבית "שחורה". עם זאת, בית המשפט הדגיש כי לא ניתן להשתמש בהוראות אלה כדי להצדיק פעילות בלתי חוקית וכי אין להתפשר על החוק בשם הריאליזם. בית המשפט קבע כי לא ניתן להתיר תשלומי ריבית בניכוי אם הנישום סירב לחשוף את שמות המקבלים. הסתרה זו הקשתה על פקיד השומה לאמת את התשלומים ולגבות מסים מהנמענים. בנוסף, בית המשפט מצא כי רישום חובות כוזבים מעוות את מצבה הפיננסי של החברה ומהווה ראיה לכאורה להעלמת רווחים. בית המשפט הסכים עם העיקרון לפיו יש לפסול חשבונות אם לא ניתן לבדוק אותם כראוי, אך מצא כי פקיד השומה הוסיף באופן שגוי הן את סכום "הריבית השחורה" והן את ההתחייבויות הנסתרות. תחת זאת, קבע בית המשפט כי יש לראות רק את ההפרש בהתחייבויות החברה לפני ואחרי שנת המס כהכנסה נסתרת פוטנציאלית. לפיכך, בית המשפט העליון קיבל חלקית את הערעור ותיקן את השומה בהתאם. החברה חויבה לשאת בהוצאות הערעור.