תלה"מ 8467-12-19

תקציר

התובע, אב במקצועו, תבע את בתו הבוגרת להחזר הוצאות ודמי מזונות. האב טען כי הוא זכאי להחזר הוצאות כגון שיעורי נהיגה וטיפולי שיניים לבתו, שכן הוא נשא בהוצאות אלה מבלי שהיה מחויב בכך על פי דין, ולכן נופל תחת הוראות חוק העשרה. עם זאת, השופט קבע כי האב נשא בהוצאות אלה מרצונו החופשי ואינו נופל בגדר הוראות החוק האמורות. כמו כן, דרש האב מהנתבע תשלומי מזונות רטרואקטיביים ועתידיים עבור בתם הבוגרת. השופטת ציינה כי לא הייתה חובה קודמת על הנתבע לשלם מזונות עבור הילד הבגיר, ואת התביעה למזונות הבגיר היה צריך להגיש בתביעה נפרדת. השופטת בחנה את המסגרת הנורמטיבית ואת הפסיקה הרלוונטית בנוגע לחובת ההורים לתמוך בילדים בוגרים ומצאה כי הורים מחויבים לתמוך בילדיהם הבוגרים המשרתים שירות צבאי חובה, בתנאי שמתקיימים תנאים מסוימים. תנאים אלה כוללים את יכולתו של ההורה לשלם לאחר סיפוק צרכיו שלו, חוסר יכולתו של הילד הבוגר לפרנס את עצמו, והילד אינו מקבל מזונות מכל מקור אחר. במקרה הספציפי פסק השופט לטובת הנתבע, וציין כי הכנסתו של האב גבוהה משמעותית מזו של הנתבע. יתר על כן, האב ציין במפורש שבתו הבוגרת חסכה 1,000 שקל ממשכורתה הצבאית, דבר שסותר את חזקת הנזקקות. השופט הדגיש כי מטרת שכרו של חייל היא לכסות את צרכיו הבסיסיים ולא חיסכון לעתיד. בנוסף, חוסר הסדירות ביחסיו של הנתבע עם הבת הבוגרת והעובדה שהבת נהגה לשהות עם בן זוגה בסופי שבוע, הביאו לכך שהאב לא נשא בהוצאות כלשהן באותן תקופות. לפיכך, דחתה השופטת את התביעה הן להחזר הוצאות והן לתשלום מזונות והורתה לתובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.