עמ"נ 50187-09-20

תקציר

המקרה הנדון נסוב סביב פרשנותם ותחולתם של חוק השבות וחוק הכניסה לישראל, בפרט בכל הנוגע לזכויותיהם של נכדים של יהודים העולים לישראל ומשאירים מאחור את ילדיהם הקטינים עקב גירושין. המערערת, שהייתה נינה של יהודייה, ערערה על דחיית בקשתה למעמד עולה ולאזרחות ישראלית. לטענתה, הנהלים והמדיניות הרלוונטיים מפלים לרעה ילדים להורים גרושים, שכן הם מחייבים את ההורה העולה להגיש בקשה בשם ילדיו הקטינים עם הגעתם לישראל. אמו של המערער, שהייתה בעלת משמורת, התנגדה לעלייתה, דבר שהביא לכך שאביה לא כלל אותה בשאלון ההגירה שלו. בית המשפט, בפסק דין מקיף, הסכים עם טענות המערער. היא פירשה את הנהלים ואת חוק השבות באופן דינמי ותכליתי כדי למנוע אפליית הורים גרושים וילדיהם. בית המשפט הכיר בכך שיש להבין את התא המשפחתי של הורים גרושים באופן שונה מזה של הורים נשואים, במיוחד כאשר הורה אחד עולה ואילו השני שוהה בחו"ל עם הילדים. נפסק כי אי יכולתה של המערערת לעלות עם אביה בשל התנגדות אמה מהווה אילוץ שאין בו כדי לפגוע בזכותה לחיי משפחה. כמו כן, בית המשפט שקל את זכותה של המערערת לשוויון, הנגזרת מזכויותיו של אביה כעולה, ואת חובות המדינה כלפיה. בית המשפט הורה להעניק למערערת מעמד של יהודייה ואזרחות ישראלית, במניין התקופות הפרוצדורליות משנת 2018, ופסק לה הוצאות בסך 10,000 ₪.