ע"פ 2973/21

תקציר

המדינה ערערה על זיכויו של הנאשם מאשמת אונס ומעשה מגונה בקטינה. בית המשפט המחוזי ביסס את זיכויו בעיקר על הקביעה כי מסקנתו של חוקר הילדים – לפיה הנאשם החדיר אצבעו לאיבר מינו של נ', הקטין – אינה הפרשנות האפשרית היחידה לגרסתו של נ'. ערכאת הערעור קבעה אחרת וקיבלה את ערעור המדינה. ערכאת הערעור התייחסה תחילה לגבולות התערבותה בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי זהו אחד המקרים החריגים שבהם הותרה התערבות, שכן פסק דינו של בית המשפט המחוזי התבסס על צפייה בעדותה של נ' בפני חוקרת הילדים, מבלי שנ' נשמעה ישירות. לגופו של עניין, בחן בית המשפט את עדותו של נ' וקבע כי מסקנתו של החוקר היא האפשרית היחידה. עדותה של נ' הייתה קוהרנטית ותאמה את גילה ואת האירועים שחוותה. בית המשפט הדגיש כי תיאורה של נ' את הכאב העז שגרם לה הנאשם כאשר החדיר את אצבעו לאיבר מינה לא הותיר מקום לספק סביר. יתר על כן, בית המשפט מצא כי עדותה של האם, שתיארה אדמומיות באזור איברי המין של נ' זמן קצר לאחר האירוע, היוותה ראיה תומכת מספקת לעדותה של נ', למרות סתירות מסוימות בין הודעתה במשטרה לבין עדותה בבית המשפט. באשר לאישום של מעשה מגונה בקטין, קבע בית המשפט כי מגע פיזי עם הקורבן אינו תנאי הכרחי לביצוע העבירה, ודי במעשה המכוון כלפי הקורבן. לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי עובדות המקרה מקיימות את יסודות העבירה. בסיכומו של דבר, בית המשפט לערעורים קיבל את ערעור המדינה, הרשיע את הנאשם באונס ובמעשה מגונה בקטינה והחזיר את ההליך לבית המשפט המחוזי לצורך מתן גזר הדין.