ת"א 40620-12-22

תקציר

במקרה משפטי זה, המבקשים הם נתבעים בשתי תביעות נפרדות שהגישו המשיבים, והם מבקשים כי המשיבים יפקידו ערבות להבטחת הוצאותיהם, בטענה כי סיכויי הצלחת התביעות קלושים, וכי המשיבים ניהלו הליכים משפטיים פוגעניים באמצעות הגשת תביעות מרובות במחוזות שונים. עם זאת, בקשת המבקשים מתבססת על תקנה מיושנת, דהיינו תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ואילו התקנה הרלוונטית הנוכחית היא 157 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018. האחרון קובע כי בית משפט רשאי להורות לתובע לתת ערבות להוצאות הנתבע, ואם ערבות זו לא תינתן, התביעה תידחה. העקרונות מאחורי התקנה המיושנת עדיין עומדים, אך ההשלכות חמורות פחות. טענתם העיקרית של המבקשים היא כי סיכויי ההצלחה של המשיבים מזעריים, אך לטענת השופטת, אין בגורם זה לבדו כדי לחייב את המשיבים בהפקדת ערבות. כמו כן, בקשתם של המבקשים פגומה מבחינה פרוצדורלית, שכן היא נעדרת תצהירים תומכים, והם אף הגישו תשובה לתגובה ללא רשות, דבר שאינו מותר על פי התקנות. השופט מציין כי טענת המבקשים כי עורך דינם הוא אחד מהם הופך את הבקשה לתצהיר משוללת כל יסוד. מבחינה מהותית, טענת המבקשים כי המשיבים הגישו תביעה במספר מחוזות אינה מהווה הצדקה מספקת, מה גם שהתביעות אוחדו עתה. בנוסף, הושגה הסכמה בין הצדדים במהלך הדיון, המשקפת את נכונותם של המשיבים לעסוק בהתנהלות עניינית. מטעמים אלה דוחה השופט את בקשת המבקשים לערבות, אך פוסק להם הוצאות בסך 1,500 שקל, שישולמו בהתאם לתוצאה הסופית של ההליך.