עע"מ 2775/01

תקציר

בהכרעה משפטית זו בוחן בית המשפט את פרשנותה של "קרקע גובלת" לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תוך התמקדות בשאלה מתי קרקע יכולה להיות זכאית לפיצוי אם נפגעה מתכנית בניה. הוויכוחים נובעים מפסקי דין סותרים של בתי המשפט לעניינים מנהליים: צד אחד טוען לפרשנות מצמצמת, המגבילה את הפיצוי לקרקע הצמודה פיזית לתכנית, ואילו הצד השני תומך בפרשנות מרחיבה יותר, המאפשרת פיצוי על קרקע קרובה גיאוגרפית בלבד, גם אם היא מופרדת על ידי מכשול קטן. בסופו של דבר בית המשפט מאמץ את גישת הביניים – הדורשת סמיכות פיזית ככלל, אך מאפשרת חריגים להפרדות קלות, כמו כבישים צרים או שטחים פתוחים קטנים. החלטה זו מבקשת לאזן בין ההגנה על זכויות הקניין לבין האינטרסים הציבוריים, ולהבטיח שגופי התכנון יוכלו לחזות את חבות הפיצויים מבלי להיות מעוכבים יתר על המידה בפעילותם. זאת ועוד, בית המשפט דוחה פרשנות רחבה וגמישה יותר של היקף התכנית, ומעדיף ודאות ואחידות של גבולות התכנית המוגדרת. בית המשפט מכיר בכך שאי-בהירות קודמת בהליך המשפטי הובילה לחוסר עקביות באופן הטיפול בערעורים ומחליט להאריך את התיקים לדיון חוזר על פי הקריטריונים שהובהרו. פסק הדין משקף כוונה להתאים בין כוונת המחוקק לבין הגינות מעשית, ולהבטיח כי מי שנפגע מתוכניות פיתוח יפוצה בצדק מבלי להכביד יתר על המידה על רשויות התכנון.