ע"א 1795/93

תקציר

בשנת 1991 גילתה אגודה שיתופית לתחבורה ישראלית בע"מ כי חבר, העובד באגודה משנת 1971, מוכר כרטיסי אוטובוס משומשים ומכניס לכיסו את הכסף. החבר נמצא אשם במשפט פנימי והומלץ על הרחקתו מהאגודה. כתוצאה מכך, הוא הפסיד את פיצויי הפרישה והפנסיה שלו בהתאם לתקנון העמותה. הוא ערער על הסעיפים שהובילו להפסדים אלה בבית המשפט המחוזי בירושלים, וטען כי הם מפלים לפי חוק החוזים האחידים. בית המשפט המחוזי קבע כי סעיפים אלה בטלים, והוביל לערעור. בית המשפט העליון בחן האם חוק החוזים האחידים חל על תקנון של תאגיד. נמצא כי בעוד שמסמכי יסוד של תאגידים מבוססים בדרך כלל על הסכמים, המובילים למערכת יחסים חוזית, קיימת מחלוקת האם הם מייצגים "חוזה אחיד" כהגדרתו בחוק, במיוחד כאשר ניסוח ושינוי סעיפים כרוכים בהשתתפות חברים. בית המשפט עמד על עקרון אי ההפליה בחוזים, והדגיש כי בעוד שהסכמים חוזיים בתוך תאגידים עשויים שלא להתאים באופן מסודר להגדרות החוזה הסטנדרטי, ההקשר של יחסי עובד מעביד בתוך קואופרטיב כמו אגד מצדיק את תחולת החוק. החילוט האוטומטי של זכויות סוציאליות, במקרה זה, נחשב בלתי הוגן ואינו קשור בהכרח להתנהגות המביאה להסרה, נעדר שיקול דעת, ולכן היווה "תנאי מקפח". בית המשפט אישר את החלטת בית המשפט המחוזי, תוך שימת דגש על הגנה מפני תנאים בלתי הוגנים, והתייחס לחששות מפני השלכות רחבות יותר על תקנות האגודות השיתופיות, תוך ציון הגנות פרוצדורליות אפשריות שכבר מוטמעות בחוק. ההחלטה הדגישה את הביקורת השיפוטית על תנאים אלה כדי לאזן בין צדק להגינות בתקנון התאגיד.