ע"א 576/61

תקציר

המקרה העומד בפני בית המשפט הוא סכסוך על שני שיקים נדחים. המערער, שהנפיק את השיקים, ביקש להתגונן בטענה כי המשיב, אשר עיקל את השיקים, עשה כן שלא כדין משום שהתמורה בגין השיקים נכשלה והמשיב היה מודע לכך. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המערער להתגונן בנימוק שתצהירו לוקה בחוסר בהירות ולא מגלה כל הגנה. המערער ערער על החלטה זו. שופט בית המשפט העליון, בדחותו את הערעור, קבע כי יש לומר בבירור את טענת הקנוניה של המערער וכי יש לגלות גם את מקור אמונו בעניין זה, כמתחייב מתקנה 277 לתקנות סדר הדין האזרחי, 1938. בית המשפט קבע, כי ללא גילוי זה, לא ניתן ליתן ערך ראייתי לאמירות שנאמרו בתצהיר שלא התבססו על ידיעתו ממקור ראשון. עוד קבע בית המשפט, כי בעוד שנטל ההוכחה מוטל על בעל המכשיר להוכיח כי רכש אותו בתום לב אם יש אינדיקציה כלשהי לפגם בזכות הקניין, המערער לא סיפק כל פרט התומך בטענתו כי המשיב ידע על מחדל התמורה. יתר על כן, בית המשפט מצא כי המשיב היה רשאי לסחור בצ'קים מאחר והם נמסרו לו לפני הטובין שהוזמנו ולפיכך היו רכושו. זכותו של המוכר לסחור בצ'קים תיפגע רק אם הם נסחרו לאחר המועד המוסכם למסירת המכירה, שחלף. מאחר שהמערערת לא מסרה כל פרט או ראיה בדבר המועדים או הדרישה להשבת השיקים, לא נותרה לבית המשפט ברירה אלא לדחות את הערעור. המערער חויב לשלם למשיב הוצאות בסך 300 לירות.