בר"מ 3781/04

תקציר

במקרה זה, ועדת הערר המחוזית ובית המשפט המחוזי קבעו כי יש לראות בתכניות ההקפאה והשחרור של זכויות הבנייה הליך אחד מתמשך, ובכך לאפשר לבעלי הקרקע הנפגעים לתבוע פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. בפסק הדין צוין כי תכנית ההקפאה היא צעד ראשוני שנועד לשמור על הסטטוס קוו עד לגיבוש תכנית שחרור מפורטת יותר. בית המשפט קבע כי הזכות לתבוע פיצויים התגבשה עם כניסת התכנית המשחררת לתוקף, כלומר התביעה הוגשה במועד תחת תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים. בית המשפט הצדיק זאת בכך שהכיר בקשר ההדוק וברצף המיועד בין תכניות ההקפאה והשחרור, אשר שימשו למעשה כשלבים של אותה מטרה תכנונית שמטרתה איחוד וחלוקת קרקעות. היא הדגישה כי פרשנות זו מונעת שלילת פיצויים בשל בעיות טכניות ומתיישבת עם כוונת המחוקק לתקן נזקי רכוש מבלי להטיל נטל מופרז על הפרט. ההחלטה נגעה גם להתנהלותה של המערערת (הוועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה), אשר השפיעה עוד יותר על פסק הדין. המערערת הודיעה לבעלי הקרקע כי יש להגיש את תביעות הפיצויים שלהם לאחר אישור התכנית המשחררת, מתוך ציפייה כי התביעות טרם בשלו להגשה במהלך ההקפאה. הנחיה זו לא עלתה בקנה אחד עם עמדתם המאוחרת יותר בבית המשפט. יתר על כן, בית המשפט דחה את החששות בדבר השלכות תקציביות על הרשויות, תוך מתן עדיפות להגנה על זכויות בעלי הקרקע. סיכומו של דבר, הגורמים המצטברים – אופיין השזור של התכניות ומצגי המערערת – הצדיקו התייחסות לתכניות כאל מקשה אחת לצורכי פיצוי, הביאו לדחיית הערר ולאישור זכותם של בעלי הקרקע להגיש את תביעותיהם במועד. לפיכך, הערעור נדחה, כאשר המערערת צפויה לשאת בשכר טרחת עורכי הדין של המשיבים, דבר המשקף נטייה שיפוטית להוגנות ולהגנה על זכויות קניין בתוך לוחות זמנים בירוקרטיים.