עפ"ת 46198-03-18

תקציר

הערעור מתייחס לנאשמת שפגעה עם רכבה בהולכת רגל ולאחר מכן עזבה את זירת התאונה ולא סייעה לנפגע. הנאשם הורשע לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה ונגזרו עליו שישה חודשי מאסר, עבודות שירות ו-36 חודשי פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופטת עדי חן-ברק, דחתה את הערעור, למעט תקופת הפסילה, שתיוותר על פי החלטת בית משפט קמא של 36 חודשים. זאת, על בסיס הטענה כי נסיבות אישיות אינן מהוות נסיבות מיוחדות לחריגה מתקופת הפסילה המינימלית בת שלוש השנים לפי סעיף 40 לפקודת התעבורה. כמו כן, הדגישה השופטת את חוסר תקינותה של עבירת הנטישה לאחר הפגיעה במישור המשפטי, המוסרי והאנושי ואת כוונת המדיניות העומדת מאחורי מניעת מעשים פסולים כאלה. השופט רון שפירא הסכים עם עיקרי חוות דעתה של השופטת חן-ברק, אך הציע לקצר את תקופת הפסילה ל-24 חודשים בשל התיקון המוסרי של המערער ויחסו לנפגעת, שהפגינו חמלה אנושית וסולידריות חברתית. השופטת בטינה טאובר הסכימה עם חוות דעתו של השופט שפירא והציעה תקופת פסילה של 24 חודשים. בסופו של דבר החליט בית המשפט, ברוב דעות, לקבל את הערעור ולהפחית את תקופת הפסילה ל-24 חודשים. השופטים אף החליטו פה אחד לבטל את המאסר המותנה ואת צו המבחן שהוטל על המערער.