ת"א 18782-02-12

תקציר

המחלוקת היא על חלקת קרקע בקריית שמונה, שזכותה עדיפה, התובעים שרכשו אותה מיורשי משיח או מבני תעשייה על סמך הסכמים שעשתה עם המנהל האזרחי. הטענות העיקריות של מבני תעשייה כי זכותו גוברת על זכותם של התובעים נדחו על ידי בית המשפט. בית המשפט מצא כי זכותו של מבני תעשייה היא זכות שוויונית ולא זכות בעלות, ולכן הטענה כי יש לו זכות בעלות עליונה נכשלת. בית המשפט דחה גם את הטענה כי פקעה זכותו של משיח לחכור את הקרקע או שהוא ויתר על זכותו, שכן הראיות הראו כי חוזה החכירה תקף ומעולם לא בוטל, והזכויות הועברו לצדדים שלישיים בידיעת המנהל האזרחי ובהסכמתו. בית המשפט קבע, כי זכויות התובעים, הנובעות מזכויותיו של משיח, הן זכויות שוויוניות הנידונות בחוק המקרקעין, ומכאן חלות הוראות הדין, לרבות ההוראה כי העסקה הראשונה קודמת. בית המשפט הוסיף וקבע, כי הימנעותם של התובעים מרישום הערת אזהרה אינה עולה כדי חוסר תום לב, שכן האפשרות לרשום הערת אזהרה לפי חוק המקרקעין נכנסה לתוקף רק בשנת 1969, לאחר שכבר התרחשה התנגשות הזכויות בין משיח למבני תעשייה. טענת התובעים התקבלה, ונקבע כי זכותם של התובעים להירשם כבעלים של הקרקע עדיפה על זו של מבני תעשייה. מבני תעשייה חויבו לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 5,000 ₪, והנתבעת מס' 1 חויבה לשלם 15,000 ₪, שניהם ישולמו בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.