ת"א 19187-03-12

תקציר

בפסק דין זה דוחה בית המשפט בקשה להמיר ערבות כספית שהוטלה על שתי חברות מבקשות, להתחייבות עצמית של ארבעה אנשים ובהם המבקשים וצד נוסף. התביעה הראשונה, שהוגשה על ידי המשיב, ביקשה פיצוי כספי מהמבקשים שהיו נושאי משרה ובעלי מניות בחברה מפורקת, בגין הפרות חובה לכאורה שהובילו לחדלות פירעון שלה. לאחר מכן הגישו המבקשים תביעה נגדית על סכום גדול יותר, והמשיבה ביקשה ערבות להבטחת הוצאותיה הפוטנציאליות, ובית המשפט נעתר לה. המבקשים ערערו על ההחלטה, מה שהוביל לחיוב מופחת של 350 אלף שקל בשתיים מהחברות. הבקשה הנוכחית מבקשת להמיר ערבות זו להתחייבות עצמית של יחידים, בטענה כי למבקשים אמצעים כספיים מספיקים וכי הערבות אינה חייבת להיות במזומן או באמצעות בנק. לאחר ששקל את הבקשה ואת אופיו המורכב של התיק, מגיע בית המשפט למסקנה כי הגיור יסבך את גביית ההוצאות עבור המשיב. בעוד שלמבקשים נכסים, הם לעתים קרובות בבעלות משותפת או מורכבים למימוש, ואינם עולים על האינטרס של המשיב בערבות מובטחת. כמו כן, בית המשפט מציין כי למבקשים יכולת כלכלית להעמיד את הערבות הנדרשת מבלי לסכן את זכותם לגשת לערכאות, מה גם שהסכום נמוך יחסית. לפיכך, בקשת הגיור נדחית, תוך פסיקת הוצאות למשיב, ועל המבקשים לעמוד בהתחייבות הערבות עד למועד שנקבע.