ע"א 2706/11

תקציר

בפני בית המשפט הישראלי עמדו שתי שאלות משפטיות עיקריות הנוגעות לסמכותו להורות על פירוק חברות זרות לפי פקודת החברות. הסוגיה הראשונה עסקה בתניית סמכות שיפוט בשטרי נאמנות שהקנתה סמכות לבית המשפט הישראלי, בניגוד להצהרות בתשקיפים של הנפקת אג"ח. השני נגע לאופן שבו יש לפרש "נכסים" בסעיף 380(א) לפקודה. לאחר בחינה מעמיקה של החומרים והטענות, הגיע בית המשפט למסקנה כי סמכות השיפוט הישראלית ראויה לפירוק בשל קשרים ונכסים משמעותיים בישראל, למרות נימוקים שונים מבית המשפט המחוזי. שטרי נאמנות לא העניקו בתחילה סמכות שיפוט ייחודית ומקיפה לבתי המשפט בישראל בענייני חברות כמו פירוק. עם זאת, החוק הישראלי כיבד סעיפי שיפוט ייעודיים, אלא אם כן נימוק חזק דרש אחרת. בבחינת הנכסים לפי סעיף 380(א) מצא בית המשפט כי למרות שניהול עסקים אינו נחשב לנכס, הנפקת איגרות חוב בישראל יצרה נכס "כושר השתכרות" הקושר חברות לישראל. תפיסה זו משתווה ל"נכסי קריירה" אישיים, שזיהו פוטנציאל עתידי כערך כלכלי. למרות פוטנציאל הפירוק, "חוב" מאג"ח שהונפקו בישראל גם חיבר את החברות במידה מספקת לפורום הישראלי, מה שתומך באפקטיביות ההליכים בתוך ישראל. בית המשפט שקל גם את האפשרות לייחס אחריות אישית של נושאי משרה כנכס. בסופו של דבר, בית המשפט דחה את הערעורים, אישר את סמכות השיפוט הישראלית ומצא את הפורום תקין, והגיע למסקנה כי קשרים אישיים ומשפטיים משמעותיים לישראל מאפילים על כל קשר קפריסאי. כתוצאה מכך, בית המשפט הישראלי הוסמך לטפל בהליך הפירוק בהתבסס על כללי סמכות השיפוט הבינלאומית שלו והיחסים המהותיים הכרוכים בכך, תוך הדגשת גישה מודרנית וגלובלית להליכי חדלות פירעון של חברות.