ע"א 378/66

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בערעור על החלטה לייחס את הכנסותיה של לוי ושות', חברה המספקת שירותים למשרדי רואי חשבון, למערערת, רואה חשבון מורשה, לשנים 1961, 1962 ו-1963, לצורכי מס הכנסה. המערער הקים חברה בבעלות בנו וכלתו והעביר לחברה את הזכות הבלעדית לביצוע העבודה הדרושה לתחזוקת משרד רואי החשבון שלו, בתמורה לשכר קבוע ותשלומים נוספים. המערער ראה עצמו חייב במס הכנסה רק על משכורת זו, אך פקיד השומה חלק על כך וטען כי הצעדים שננקטו לא היו אפקטיביים וכי ההסדר היה מלאכותי. בית המשפט העליון דחה את הערעור, בקובעו כי ההסכם בין המערערת לחברה אינו חד משמעי ולא צוין בבירור כי המערערת העבירה לחברה את ביצוע העבודה החשבונאית. בנוסף, תפקידה של החברה לא היה ברור, שכן לא צוין האם היא תהיה הבעלים של התמורה מהפעילות החשבונאית או רק תגבה את ההכנסות עבור המערערת. בית המשפט פירש את המסמכים כמיטיבים עם גרסת המשיב לפיה המערער לא נישל באמת את הכנסתו אלא רק הפנה אותה לחברה, תוך שמירה על מקור ההכנסה והזכות לתבוע אותה מלקוחות. כמו כן, נמצא כי ההסדר אינו חוקי ואינו עולה בקנה אחד עם כללי האתיקה המקצועית, שכן תאגידים אינם רשאים לעסוק בראיית חשבון או לתבוע שכר בגינו. בית המשפט הדגיש כי מטרתו של המערער בהקמת החברה הייתה להקטין את חבותו במס הכנסה, וניכר אופייה המלאכותי של העסקה. פסק הדין דן גם במושג המלאכותיות בעסקאות ובתפקידה של אי החוקיות בהערכת חבות המס. בית המשפט הגיע למסקנה כי פרשנותו של המערער להסכם אינה נכונה וכי יש לייחס לו את ההכנסה. הערעור נדחה, והמערערת נדרשה לשלם את הוצאות המשיב.