עב"ל 445/97

תקציר

הערעור מתייחס למחלוקת על חישוב קצבת הנכות שהמערער מקבל מהמוסד לביטוח לאומי (המכון) ועל תקופת ההתיישנות החלה. המערער עבר תאונת עבודה בשנת 1960 ונקבעה לו נכות בשיעור של 54.4%. בשנת 1995 טען המערער כי קצבת הנכות שקיבל מהמכון חושבה באופן שגוי וביקש לחייב את המכון להשתמש בשיטת חישוב שונה ולפצותו בגין ההפסדים שנגרמו לו. המכון טען כי התביעה הוגשה לאחר תקופת ההתיישנות. בית הדין האזורי הסכים עם המכון ודחה את התביעה מחמת שיהוי. בערעור קבע בית הדין הארצי לעבודה כי ההוראה בחוק הביטוח הלאומי בדבר הגשת תביעה לגמלה כספית בתוך 12 חודשים היא הוראת שיהוי ולא התיישנות. בית המשפט קבע, כי פנייתו של המערער למכון אינה "תביעה" אלא בקשה להבהרת שיטת חישוב הפנסיה, ולפיכך אינה כפופה להוראת השיהוי. עם זאת, הבירור לגבי הפרשי פנסיה רטרואקטיביים כפוף להוראות בדבר תשלומים רטרואקטיביים. בית המשפט קיבל את הערעור, בקובעו כי יש לאפשר למערער לטעון את טענותיו לגופו של עניין, והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לדיון נוסף, בכפוף להוראות בדבר תשלומים רטרואקטיביים. משכך, התקבל הערעור, והמכון חויב לשלם למערער הוצאות ערעור בסך 2,500 ₪.