עפ"ת 36798-04-18

תקציר

המערער במקרה זה נעצר בגין נהיגה במהירות מופרזת ביום 12.9.2017, ושילם את הקנס הנדרש בסך 750 ₪ מיד לאחר שנעצר. תשלום זה מהווה הודאה באשמה על פי הדין הישראלי. למעלה מחמישה חודשים לאחר מכן הגיש המערער תצהיר בצירוף בקשה לבית משפט קמא בניסיון לערער על ההרשעה. הטענה המרכזית שהועלתה על ידי בא כוח המערער הייתה כי המכשיר ששימש למדידת מהירותו של המערער אינו אמין. עוד טען הסניגור כי המערער לא הבין עד תום את ההשלכות של תשלום הקנס וכי יש לאפשר לו לחזור בו מ"הודאתו". השופט במקרה זה פסק נגד המערער, תוך שהוא מדגיש את ההיגיון העומד מאחורי חזקת ההודאה בתשלום קנס וציין כי המערער לא הגיש את בקשתו למשפט בתוך פרק הזמן הקבוע בחוק. עוד קבעה השופטת כי טענותיו של המערער כי לא הבין את השלכות הקנס אינן משכנעות, במיוחד לאור העובדה שהמערער הודה בעובדות שיוחסו לו בעת תשלום הקנס. עוד ציין השופט כי המערער יכול היה לבחון את פרטי ההודעה ולבקש תיקונים במידת הצורך, דבר שלא עשה. ההחלטה התייחסה גם למספר פסקי דין קודמים של בית המשפט העליון שעסקו במקרים דומים והדגישה את חשיבות סופיות הדיונים ויעילות ההליך המשפטי. פסקי דין קודמים אלה תומכים בתפיסה כי חריגות מלוחות הזמנים הקבועים בחוק לצורך ערעור על הרשעות קבילות רק בנסיבות חריגות, שלא היו קיימות במקרה זה. בסופו של דבר, השופט הגיע למסקנה כי לא נפל פגם בהחלטת בית משפט קמא וכי אין צורך בהליך הוכחות במקרה זה, ולכן לא ניתן להיעתר לערעור.