פש"ר 890-07-14

תקציר

פסק הדין דן בהשלכותיו של סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל, המתווה את מסגרת הזמן להגשת תביעות חוב בהליכי פשיטת רגל. היא מבהירה כי חובות ברי תביעה כוללים התחייבויות קיימות, עתידיות או מותנות החלות על החייב במועד צו כינוס הנכסים. לנושים יש שישה חודשים להגיש תביעות, אותן ניתן להאריך מסיבות מיוחדות. הפקודה מציינת גם כי צו ההפטר פוטר את פושט הרגל מחובות אלה, למעט במקרים של צבירת חובות במרמה או ויתור במרמה. במקרה דנן, מתקבלת טענת הנושה כי לא היה מודע להליך, ובדרך כלל תינתן ארכה להגשת תביעת חוב. עם זאת, מאחר שההליך הסתיים בצו פיטורים, המצב מורכב יותר. השופט דן בפרשת קירה, הדומה למצב זה, ומדגיש את רף הראיות הגבוה הנדרש להוכחת מרמה. אלא אם כן החוב נוצר במרמה, צו ההפטר עומד בעינו. במקרה זה, אין די בטענת הנושה לאי גילוי וחוסר תום לב מצד החייב כדי להצדיק את ביטול צו ההפטר. השופט בוחן גם את אמיתות מסמכי ההלוואה שהציג הנושה ואת האפשרות לאי מודעות סבירה של הנושה להליך. בהנחה על קיומו של החוב ועל בורותו של הנושה, השופט מגיע למסקנה כי יש להחיל את צו ההפטר, ועל הנושה להגיש תביעת חוב בתוך המועד המורחב שקבע הנאמן. בנוסף, השופט רואה בתביעת הנושה נושה מובטח בשל המחאת זכויות לפי סעיף 97 לפקודת פשיטת הרגל. נמצא כי המחאת הזכויות במקרה זה אינה ספציפית דיה כדי לפטור את הנושה מהליכי פשיטת הרגל. כתוצאה מכך, הנושה אינו נושה מובטח ועליו לעבור את ההליך הרגיל של הגשת תביעת חוב, יחד עם בקשה להארכה, שתידון על ידי הנאמן. המועד האחרון להגשת בקשות אלה נקבע, והחייב נדרש להוסיף סכום שיכלול את חלקו של הנושה אם התביעה תאושר. ההחלטה מתקבלת ללא עלויות, ושני הצדדים מעודכנים.