ע"פ 215/69

תקציר

תיק זה, *מדינת ישראל נ' נסים שרבני*, ת"פ 215/69, משנת 1969, עוסק בשאלה פרוצדורלית קריטית בדבר זכותה של המדינה לערער על זיכוי חלקי בתיק פלילי. סוגיית הליבה נסובה סביב הגדרת "פסק דין" בהקשר של הליך פלילי והאם החלטה המבטלת חלק מהאישומים בכתב אישום, בעוד שאחרים נותרים, היא פסק דין שניתן לערער עליו. **עקרונות משפטיים וחידושים:** * **הגדרת "פסק דין" לצורכי ערעור:** עיקרון משפטי מרכזי שנדון הוא מהו "פסק דין" שניתן לערער עליו לפי סעיף 19(א) לחוק בתי המשפט, התשי"ז-1957. המדינה טענה כי החלטה המסיימת את הדיון באישום מסוים, גם אם נותרו אישומים אחרים, צריכה להיחשב כפסק דין, תוך השוואה להליך אזרחי שבו החלטה המסכמת חלק מעניין ניתנת לערעור. * **השפעת חוק סדר הדין הפלילי, התשכ"ה-1965:** המקרה בוחן את יחסי הגומלין של חוק סדר הדין הפלילי עם חוק בתי המשפט לעניין ערעורים. המדינה טענה כי חוק סדר הדין אינו משנה את יכולת הערעור על החלטות כאלה. * **פרשנות המונח "פסק דין" בהליך הפלילי:** דעת הרוב, שנכתבה על ידי השופט כהן, אימצה פרשנות מחמירה יותר למונח "פסק דין" בהליך הפלילי, במיוחד לאור חוק סדר הדין. * סעיף 177 לחוק סדר הדין מגדיר "פסק דין" כפסק דין וגזר דין גם יחד. * פסק דין, לפי סעיף 164, הוא החלטת בית המשפט על זיכוי או הרשעה. * באופן מכריע, פסק דין הופך ל"פסק דין" למטרות גזר דין רק אם יש הרשעה. במקרים של זיכוי, פסק הדין לבדו מהווה פסק דין. * חוק סדר הדין מבחין בין זיכוי ב"סיום חקירת האשמה" (סעיפים 164, 165) לבין זיכוי או ביטול אישום לפני תום החקירה (למשל, במסגרת טיעון מקדמי, סעיף 133, והחלטות מאוחרות יותר לתיקון או לביטול כתב האישום, סעיף 134). * **ההבחנה בין ביטול לתיקון כתבי אישום:** הניתוח מדגיש את ההבחנה הפרוצדורלית בין תיקון כתב אישום (כאשר המשפט נמשך) לבין ביטול כתב אישום (כאשר הנאשם משוחרר). החלטת בית המשפט לבטל את אישום ההונאה נתפסה כדומה לביטול האישום הספציפי הזה, ולא פסק דין סופי על התיק כולו. * **אין זכות ערעור על זיכוי חלקי:** הרוב הגיע למסקנה כי למדינה אין זכות לערער על החלטה המבטלת אישום אחד בכתב אישום כאשר אישומים אחרים עדיין תלויים ועומדים. הסיבה לכך היא שהחלטה כזו אינה פסק דין סופי בכל העניין, וחקירת האשמה נמשכת. פסק דין זה מתיישב עם העיקרון שערעורים מוגבלים בדרך כלל להחלטות סופיות המסדירות את התיק כולו. * **דעת מיעוט בעניין ערעור על החלטות חלקיות:** השופט ברנסון, בחוות דעת חולקת, טען לזכותה של המדינה לערער על ביטולים חלקיים כאלה. הוא השווה את ההליך האזרחי, וקבע כי החלטה המסיימת את הדיון באישום אחד כמוה כפסק דין חלקי בעניין אזרחי המכריע באופן סופי בהיבט אחד ומשאיר אחרים תלויים ועומדים. הוא גם הביע חשש שדחיית ערעור מיידי עלולה להוביל לעיוותים פרוצדורליים וכי כלל פרוצדורלי, גם אם אינו בשימוש תכוף, לא צריך להיחשב מיושן. * **תפקיד מחוקק מול תפקיד שיפוטי:** השופט כהן ציין במפורש כי אמנם ייתכנו טיעונים להענקת זכות ערעור למדינה על החלטות כאלה מטעמי צדק או יעילות, אך זהו עניין שהמחוקק צריך להתייחס אליו, ולא שבתי המשפט צריכים ליצור באמצעות פרשנות. **חידושים משפטיים:** למרות שלא הציג מושגים משפטיים חדשים לחלוטין, המקרה גיבש פרשנות ספציפית של זכויות הערעור בהליך הפלילי במסגרת המשפט הישראלי הנוכחי. הוא הבהיר כי ההבחנה הפרוצדורלית בין "פסק דין" מלא לבין "החלטת ביניים" או ביטול אישום ספציפי במסגרת כתב אישום מרובה סעיפים היא קריטית לקביעת יכולת הערעור. המקרה מדגיש גישה שמרנית להרחבת זכויות הערעור, תוך דחיית פעולה חקיקתית לשינויים כאלה. בעיקרו של דבר, *מדינת ישראל נ' נסים שרבני* הדגיש את עקרון הסופיות בפסקי דין כתנאי מוקדם לערעור, תוך הבחנה בין החלטות המסכמות תיק שלם לבין החלטות שפותרות רק חלק ממנו, במיוחד כאשר ההליכים הבסיסיים נמשכים.