ה"פ 23082-01-10

תקציר

העותר והמשיב התקשרו בהסכם פשרה בנוגע לשירותי פינוי כבישים. העותרת טענה כי שכר הטרחה של המשיבה עבור שירותים אלה צריך לעמוד בשיעור שנקבע בהסכם הפשרה, אשר יעמוד בתוקפו עד ליום 31.12.2005, ללא קשר לכך ש-ABNR, הגוף האחראי על איסוף הנתונים מחברות הביטוח, הפסיק את פעילותו. מנגד, המשיבה טענה כי מנגנון הגבייה הייחודי של ההסכם הפך לחסר תוקף עם הפסקת פעילותה של ABNR, ועל כן החלו בהליכי גבייה פרטניים בשיעור גבוה יותר ביום 1.1.2003. עוד טען המשיב כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות ושיהוי העותר בהגשת התביעה. בית המשפט בחן את מועד קמתה של עילת התביעה ומצא כי בסמכותה של העותרת להגיש תביעה ביום 1.1.2003, מועד תחילת החיוב הפרטני על ידי המשיב. טענת העותרת כי הגבייה החלה בשנת 2009 לא נתמכה ועל כן נדחתה. מאחר שהעותר הגיש את התביעה למעלה משבע שנים לאחר מכן, בינואר 2010, גם היא נדחתה מחמת התיישנות. זאת ועוד, בית המשפט הסכים עם המשיב כי התנהלותו של העותר מעידה על שיהוי מעבר לצורך. העותר התעלם מאזהרתו של המשיב בשנת 2002 בדבר הגבייה הפרטנית הצפויה ושתק במשך שבע שנים תוך שהוא נהנה מהיתרונות של תעריפים מופחתים הנובעים מצו הקבע. התנהלות זו לא הייתה תמימה וגרמה לכך שהמשיב איבד את היכולת לגבות תעריף גבוה יותר לכל קורבן. בנוסף, בית המשפט פירש את סעיף 24 בהסכם הפשרה כך שההסכם יישאר בתוקף עד תום התקופה הנקובה, גם אם ABNR תחדל לפעול. עם זאת, התנהלותה של העותרת בכך שהמשיכה לשלם למשיב ללא התנגדות ביססה פרקטיקה מקובלת חדשה, ששמה קץ להסכם הפשרה. לסיכום, דחתה השופטת את תביעת העותרים וקבעה כי עליהם לשאת בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך דינו. ההחלטה התקבלה ללא נוכחות הצדדים ביום 17.5.2010.