ע"פ 6761/14

תקציר

שלושה ערעורים הוגשו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעבירות אלימות חמורות. המערער 1 (שפיק) ערער על הרשעתו ועל גזר דינו, המערער 2 (סמיר) ערער על הרשעתו בלבד, והמדינה ערערה על העונשים שהוטלו על המערערים 1 ו-2, וכן על נאשם 3 (מיזם), שלא ערער על החלטת בית המשפט. בית המשפט המחוזי הרשיע את סמיר בדקירת שני אנשים, וחיד וסנד, ודחה את טענתו להגנה עצמית. נקבע כי עדויות הנאשמים, שהיו מלאות סתירות, אינן אמינות. עם זאת, בית המשפט מצא כי עדויות המתלוננים, שהכילו גם סתירות, לא היו מהותיות והצביעו על תיאום גרסאות. באשר לערעורים על פסק הדין, קבע בית המשפט העליון כי לא מצא עילה מספקת להתערב בממצאי העובדות וקביעות המהימנות של בית המשפט המחוזי, שהתבססו על התרשמות ישירה של העדים. בית המשפט פירט את הראיות והעדויות התומכות בהרשעתו של סמיר בדקירת סנד על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון הסכים גם עם דחיית טענת ההגנה העצמית על ידי בית המשפט המחוזי, שכן העובדות שהציג סמיר אינן עולות בקנה אחד עם קביעות בית המשפט. באשר למחדלי החקירה הנטענים על ידי המערערים, קבע בית המשפט כי אין בהם די כדי לבסס את חפותם של המערערים. בית המשפט המשיך לדון בערעורו של שפיק על הרשעתו בהכאת סלמאן. בית המשפט פירט את הראיות והעדויות התומכות בקביעת בית המשפט המחוזי כי שפיק היכה את סלמאן באמצעות חפץ ברזל, ודחה את טענותיו של שפיק המערערות על הערכות המהימנות של בית המשפט המחוזי. גם טענות ההגנה העצמית וההגנה על המגורים שהעלו שפיק וסמיר נדחו, שכן בית המשפט הסכים עם קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המתלוננים לא היו חמושים ולא היוו איום מיידי על המערערים. במעבר לערעורים על גזרי הדין טענה המדינה כי גזרי הדין של בית המשפט המחוזי היו מקלים מדי ואינם משקפים את חומרת העבירות. המערערים, לעומת זאת, טענו כי בית המשפט המחוזי, שניהל את המשפט, נמצא בעמדה טובה יותר לקבוע את העונש ההולם. בית המשפט העליון, לאחר שבחן את גזרי הדין ושקל את חומרת העבירות, קבע כי גזרי הדין של בית המשפט המחוזי מרחיקי לכת מדי וקיבל את ערעור המדינה. עונשי מאסר מוגברים הוטלו על שלושת המערערים. בכך הוחמר עונשו של סמיר לשנת מאסר, עונשו של מיסם לשנה אחת ועונשו של שפיק לתשעה חודשים. בית המשפט הדגיש את החשיבות שבהטלת עונשים מוחשיים על עבירות אלימות מסוג זה, גם אם המתלוננים אינם חפים מפשע.