עת"מ 36887-09-21

תקציר

השופט רמי אמיר קבע כי יש לדחות את העתירה מכמה טעמים. ראשית, העותרת לא מיצתה את כל ההליכים המנהליים בטרם פנתה לבית המשפט, ולא היה בירור מספק לגבי תפקידה וסמכויותיה של ועדת חריגים. שנית, חל שיהוי מיותר בהגשת העתירה, שהוגשה שמונה חודשים לאחר הודעת עמידר, תוך גרימת נזק פוטנציאלי לרשות המינהלית. עוד ציינה השופטת כי לא נפל כשל משפטי או חוסר סבירות בהתנהלות המשיבים. עיקר המחלוקת התמקדה בפרשנותו של חוק הדיור הציבורי ובטענתה של העותרת למענק בסיסי גבוה יותר משום שבתה מתגוררת עמה. השופט טען כי לשון החוק ותכליתו אינן תומכות בעמדת העותר. החוק מחייב את העותר להביא ילדים לעולם אך אינו מחייב בהכרח מגורים משותפים עימם לצורך זכאות. מאחר שהעותר לא הוכיח כל פסול משפטי או חוסר סבירות, נדחתה העתירה לגופה. בנוסף, התייחסה השופטת בקצרה לטענת המשיבים בדבר תקופת מינימום של חמש שנים של חיים משותפים עם הילד תמורת מענק בסיסי מוגדל, אך ציינה כי החוק שותק בעניין זה. השופט הציע כי על המחוקק לפעול לקביעת סדר ברור, ופרקליטות המדינה התבקשה להביא זאת לידיעת היועצים המשפטיים במשרדים המתאימים. כמו כן, השופטת הציעה במהלך הדיון כי העותרת תוכל להגיש בקשה לוועדת חריגים תוך בקשת הארכה של הצעת הרכש. המשיבים הסכימו, אך בא כוח העותר לא הסכים. השופט עודד את העותר לפנות למשיבים ולהמשיך ולדון בעניין. לבסוף קבע השופט כי הוצאות המשיב ושכר טרחת עורך הדין של כל משיב, בסך 4,000 שקל, יישאו בעותר, וישולמו בתוך 30 יום. ההחלטה ניתנה בהעדר הצדדים ביום 1.8.2022.