ת"א 6128-03-19

תקציר

השאלה המרכזית בפסק דין זה נוגעת לזכויות המתנגשות של התובע והנתבע בחלקת קרקע מסוימת, בהתבסס על עסקאות זכויות קניין מתחרות שבוצעו על ידי הצדדים. הנושא המרכזי, כפי שהוכר על ידי השופטת, הוא האותנטיות של הסכם מכר משנת 1967 המהווה את הבסיס לתביעת התובע. הנתבע טען כי המסמך האמור זויף, ולכן אין להביאו כראיה. מנגד, טענה התובעת כי הקונסוליה הכללית של ירדן בישראל אישרה את אמיתות הסכם המכר, ועל כן יש להכיר בו על ידי בית המשפט. השופט פתח בהתוויית החוקים החלים בנוגע לקבילות ראיות, תוך התמקדות בעיקר בהוראות הנוגעות לתעודות ציבוריות ומסמכים ישנים. לאחר מכן עמד השופט על הקשיים המעשיים בקבלת האישור הקונסולרי הנדרש משיקולים פוליטיים, ובכך הגיע למסקנה כי אין להגביל את התובעים מלהוכיח את זכויותיהם בקרקע הנדונה. לפיכך, בית המשפט התיר לתובעים להוכיח את אמיתות הסכם המכר משנת 1967 על פי דיני הראיות הרגילים. זאת ועוד, השופטת מצאה כי הנתבע לא הציג כל ראיה קונקרטית לסתור את אמיתות ההסכם האמור, ולכן נטל ההוכחה עבר לנתבע להוכיח את טענתו לזיוף. מאחר שהנתבע לא עשה כן, שוכנע בית המשפט לקבל את הסכם המכר כאותנטי, במיוחד לאור האישור הרשמי מהקונסוליה הירדנית. עוד ציין השופט כי הנתבע לא הצליח להוכיח את זכויותיו במקרקעין על סמך המסמכים החלופיים שהציג. מנגד, השופט התרשם מעדותו של התובע ומהמסמכים התומכים שהציג, לרבות הסכם הרכישה וייפוי הכוח, ומכאן הגיע למסקנה כי התובע רכש כדין את הזכויות במקרקעין. לאור ממצאים אלה, החליטה השופטת להוציא צו הצהרתי הקובע כי התובעים הם בעלי הזכויות בקרקע, והורתה על פינוי הנתבע בתוך 30 יום. לבסוף קבע השופט כי הנתבע יישא בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורך דין, בסך 15,000 ₪.