בשג"צ 306/85

תקציר

פסק הדין המדובר נסוב סביב עתירה שהגיש חבר כנסת שהצעות החוק הפרטיות שלו לא אושרו על ידי יו"ר הכנסת. בג"ץ הכריע בעתירה וקבע כי ליו"ר הכנסת אין זכות לעכב את הצעותיה של העותרת משולחן הכנסת. עם זאת, למרות פסיקה זו, היו"ר לא הניח את הצעות החוק על השולחן. הדבר הוביל לבקשה מאוחרת יותר, תוך הסתמכות על סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט, המסמיך את בית המשפט לכפות ציות להוראותיו באמצעות קנסות או מאסר. בג"ץ קבע כי פסק הדין הקודם לא כלל צו אופרטיבי המחייב פעולה או הימנעות של יו"ר הכנסת. תחת זאת, היה זה צו נורמטיבי המפרש את סמכויות היו"ר לפי סעיף 134(ב) לתקנות הכנסת. לדברי בית המשפט, סמכות הכפייה לפי פקודת ביזיון בית המשפט חלה רק על צווים המצווים או אוסרים פעולות מסוימות, ולא על פרשנות של סמכויות. בית המשפט הסביר כי בעוד שכולם מחויבים לדבוק בפרשנות הנורמטיבית של החוק, הליך ביזיון בית המשפט אינו המנגנון המתאים לאכוף דבקות כזו. במקרה זה, מאחר שפסק הדין הקודם רק פירש את החוק מבלי להוציא צו מפורש, אי ציות של היושב ראש, אף שלא היה חוקי, לא יכול היה להתפרש כביזיון בית המשפט. יתר על כן, בית המשפט ציין כי הבקשה נפגעה גם על ידי תיקון שבוצע לאחרונה בתקנות הכנסת, אשר הסמיך את יו"ר הכנסת וסגנים לעכב הצעות חוק שנחשבו בעיניהם גזעניות או שוללות את קיומה של מדינת ישראל. בעוד שהעותר טען כי תיקון זה אינו חוקי, בית המשפט לא מצא צורך לפסוק בשאלת חוקיות התיקון, שכן היעדר צו אופרטיבי בפסק הדין הקודם היווה סיבה מספקת לדחות את הבקשה. משכך, נדחתה הבקשה להפעלת הליך ביזיון בית המשפט.