ב"ל 8742-04-20

תקציר

התובעת, רופאת עיניים, הגישה תביעה נגד הנתבעת, בבקשה להכיר בפגיעה במרפק שמאל כמחלת מקצוע בשל תנאי העבודה שלטענתה גרמו לה. היא טענה כי עבודתה כללה תנועות חוזרות ונשנות של שורש כף היד והאצבעות, המובילות למיקרוטראומה וביקשה למנות מומחה רפואי שיקבע את הקשר הסיבתי בין עבודתה לבין הפגיעה. עם זאת, הנתבעת טענה כי עבודתה לא עמדה בדרישות לפגיעה בעבודה שנגרמה כתוצאה ממיקרוטראומה וכי עדותה סותרת. השופטת הסכימה עם הנתבעת, וקבעה כי התובעת לא הביאה ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיה. באופן ספציפי, היא לא הוכיחה שידה השמאלית הייתה ידה הדומיננטית ששימשה לעבודה, שכן רישומים אחרים הצביעו על כך שיד ימין הייתה דומיננטית. בנוסף, התובעת לא סיפקה ראיות אובייקטיביות לתדירות ולעוצמה של התנועות החוזרות לכאורה, ועבודתה כללה תנועות מגוונות ולא תנועות זהות או דומות. עבודתה כללה גם הפסקות ופעולות מגוונות מעבר לבדיקות עיניים. מטעמים אלה, הגיעה השופטת למסקנה כי התובעת לא עמדה בקריטריונים לפגיעה בעבודה באמצעות מיקרוטראומה ודחתה את התביעה. ההחלטה התקבלה ללא פסיקת הוצאות, כמקובל בהליכי ביטוח לאומי.