פש"ר 19467-06-13

תקציר

המשיבים טענו כי יש לדחות את הבקשה לסילוק על הסף מאחר שהחוב מקורו בשימוש אישי בכרטיס האשראי של החייב, ועל כן אין לפטור את אשת החייב מחיובים שאינם משותפים לה ולחייב. יתר על כן, מאחר שלא הוגש הסדר נושה עבור המבקשת, היא לא אמורה ליהנות מפטור. המבקשים, יחד עם הנאמן, טענו כי טענת המשיבים היא חוב משותף עם החייב, ועל כן נכללת בהסדר הנושים והתוספת לו, הפוטרת את המבקש מכל חוב משותף עם החייב. בית המשפט בחן את תוספת הסדר הנושים ומצא כי הוראותיו תומכות בפרשנותו של המבקש כי הכוונה מאחורי התוספת הייתה לפטור את נשות החייבים מכל חוב שיתחלק עם החייבים. התנהלות המשיבים בכך שלא התנגדו להסדר הנושים ולא התייצבו לדיונים הקשורים אליו, כמו גם הגשת תביעת החוב שלהם, שלא הבחינה בין חובו הישיר של החייב לבין חובו של המבקש, תמכו בפרשנות זו. זאת ועוד, טענת המשיבים כי החוב היה אישי ולא משותף לא הוגשה באמצעות תצהיר ולכן נדחתה. עוד מצא בית המשפט כי אין די בטענת המשיבים כי התוספת לא ציינה במפורש את טענת המשיבים כדי לדחות את פטור המבקש מחוב. לפיכך פסק בית המשפט לטובת המבקשת, בקובעו כי המשיבים אינם רשאים לגבות ממנה את החוב, שכן הוא נחשב לחוב משותף עם החייב ולכן הוא פטור מתשלום על פי הסדר הנושים ותוספתו. המשיבים חויבו לשלם למבקש את שכר טרחתו, שנקבע על סך של 17,500 ₪, והערעור על פסק הדין נדחה.